בים הקוראים שעשו חיל, ואבא שלי עלה על כולם. בבית הכנסת שבו הוא מתפלל הוא מלקט למעני תגובות ומעביר אליי את חלקן אחרי פעולת סינון, כמו שלמד במסגרת תפקידו החשוב בתעשייה הצבאית. לאחרונה הוא העיר לי בעדינות על כך שאני קצת צריכה לרדת מהפוליטיקה. התגובה הראשונה שלי הייתה התקוממות ומיד אחריה באו השרעפים שליוו את ההליכה מבית הוריי לביתי ברחובות השכונה. למה לי פוליטיקה, הרהרתי בליבי. צודק אבי החכם.
באחד הרחובות הסמוכים הלכה והשתפצה כיכר תנועה ותיקה. לשפץ כיכר תנועה זה אחד הדברים המפליאים ביותר בעיניי. מה אירע לכיכר? האם התקלקלה? פג תוקפה? אני חלילה לא רוצה לחשוד שיש פה איזה מהלך פוליטי. מה פתאום. בוודאי לא בעיריית ירושלים.
על גדר האבן המוצלת ישב מנהל העבודה. בידו האחת בקבוק משקה ובידו השנייה לחמנייה מתוצרת מאפיות אנג'ל. הוא ניגב איתה שמנת של תנובה. תחת השמש הקופחת עבדו עבודה עברית נאה פועלים מיוזעים, לא חשוב מאיזה אזור בהודו, ואני אמרתי לעצמי שאז מה אם מאפיות אנג'ל הירושלמיות עזבו את ירושלים, ואז מה אם השמנת העברית עברה לידיים סיניות. די עם הפוליטיקה. באמת נמאס.
אבל השאלה האם הכל נגוע בה אינה מרפה. הפוליטיקה נוכחת בכל תחום בחיינו: במחירים בסופר, בתחבורה סביב השאלה היכן יעבור קו רכבת או איזה יישוב יקבל תחבורה ציבורית, בהחלטות בחינוך כמו היכן ייפתחו כיתות חדשות ומה ייכנס לספרי הלימוד. בתקשורת, עם בחירת הנושאים שיובלטו או יושתקו, עם סגירת או פתיחת ערוצים ותחנות ברדיו ובטלוויזיה ועם בחירת מרואיינות ומרואיינים, גם עילגים או חסרי אחריות. בתחום הבריאות, עם קביעת התקנים שלפיהם נקבל תור לבדיקה או מקום לאשפוז, שלא נדע, תקציבים וסדרי קדימות. היא פועלת בתרבות, בבחירה מי יזכה למימון ציבורי ומי ייובש. איפה לא.
כבר אי אפשר להגיד מילה מבלי לחטוף על הראש דלי של צבע שישייך אותנו למחנה מסוים. מחנה! מה אנחנו, בנות ובני 5? מה השטויות האלה שאפשרנו להן להשתלט עלינו? איך הנחנו לגועל נפש הזה, של דיבורי ימין ושמאל, לנהל אותנו? הרי כל אלה שהפכו אותנו לקופים בשירותם, כמו שאומרים בעגה העבריינית, יושבים וצוחקים עלינו. הם יוצאים עם משכורות שמנות, אוגרים לעצמם בתים, נכסים, פנסיה וחוקים שמשרתים בעיקר אותם. אגב, גם הוצאות אוכל יש להם. שיתחזקו, למה לא. זו אשמתנו. אנחנו נתנו לזה לקרות.
בתנ"ך אפשר למצוא הרבה מאוד פוליטיקה. די לדעתי באזכור של "חוק המלך" בספר דברים, שמגדיר את גבולות הגזרה של הכוח, אגירת הנכסים ובשאלת האחריות הציבורית. רבי שמעון בן יוחאי מצוטט במדרש קהלת רבה כשהוא אומר: "אין גרזן נכנס ביער אלא מן העץ שבתוכו. אילו לא היה לו ידית ממנו, לא היה נכנס. כך אין אומה ולשון יכולה לשלוט בישראל אלא אם כן הם נותנים להם רשות לכך". שלטון מחורבן, אכזרי ורשלני, יכול להתקיים רק כאשר יש מי שמאפשרים לו להתקיים מתוך התכחשות לנזק שהוא מעולל להם עצמם ובעתיד גם לילדיהם.
והנה אני שבה אל השאלה האם הכל נגוע. בשישי האחרון אחותי קראה לי לדגל: ניצולת שואה ואם שכולה בת 87 זקוקה לעזרה בניקיון גינתה הקטנה. הגענו אליה בשעות הבוקר, והיא חיכתה במאור פנים. גרפנו שישה שקים של עלים, התעטשנו בסדרה מענני האבק וצעדנו הלוך ושוב לאורך קילומטר עד לפח הקרוב לביתה. כששביל הגישה לביתה היה נקי משאריות של מדורה, מזרקים וקופסאות אוכל ריקות שהשאירו שם אורחים לא קרואים, היא התחילה להצביע על עלים בודדים שנשרו על הקרקע מהעץ וביקשה שנאסוף גם אותם. זה השלב שבו הבנו שהיא רוצה שנישאר. עם כל הכבוד, ברור מי תהיה המנצחת בקרב מול השלכת בירושלים, ואלה לא אנחנו.
אז ישבנו איתה על כוס קפה ושמענו על עבודתה המעניינת לאורך שנים וגם על האנשים שהצילו אותה מרכבת המוות. היא אמרה שגם כאשר הכל נראה אבוד, שכן אחד בבית ילדותה היה מוכן להסתיר אותה. "הוא היה אמיץ, עם לב טוב ושכל", היא אמרה. יצאנו מביתה בתחושה שבאמת לא הכל פוליטיקה והתיקון יתחיל במקום שבו נסתכל זה לזה בעיניים ולא ניתן לאף אחד לצחוק עלינו מלמעלה. כולנו, בסופו של דבר, בני תמותה.
התרעות פיקוד העורף