נובמבר בא לי תמיד בהפתעה. כאילו כדי להפר קו בין סתיו לאביב, כמו שמנה עיקרית קוטעת תמיד את מהלכן הנעים של המנות הראשונות בתפריט. לו אך יכולתי, הייתי מעביר חיים שלמים בין מנות ראשונות לבין עונות מעבר.
אולי זה יום הולדתי המתקרב, באמצע החודש, שדוחק בי לערוך תמיד ספירת מלאי - והרי זהו הצידוק היחיד לקביעתו של יום ההולדת שלנו על לוח השנה: לגרום לנו להשוות את עצמנו לאחרים בני גילנו. לא בכדי עד למהפכה התעשייתית ולקפיטליזם שצמח בעקבותיה, ידעו רק מלכים ואצילים את יום הולדתם המדויק.
אלא שספירת המלאי שלי השנה היא קשה במיוחד, ממירה מטבעות לסחורות, סחורות לרגשות ורגשות לתקוות ופחדים, בשנה שהייתה לי כרכבת הרים.
אך לפני שנה קבעתי את מגוריי למשך חודש אחד בליסבון, פורטוגל. רציתי לראות אם אוכל לנהל שגרת חיים בעיר שאינה עירי ובארץ שאינה מולדתי. שבתי ארצה עם מסקנות מגוונות, שאם לזקק אותן למשפט אחד, הרי שיהיה הוא: שבתי דווקא מפני שהניסוי איים להצליח יתר על המידה.
מה שקרה לי ב־11 החודשים שחלפו מאז, היה ברובו מסוג הדברים שאדם לא מצפה להם בשנה ה־56 לחייו. כלומר יש שהוא מייחל להם ויש שהוא מתיירא מפניהם, אבל בין שכך ובין שכך, הוא כבר לא מאמין שיקרו לו.
על חלק גדול מהתמורות חלה צנעת הפרט (לא שלי, אתם יודעים. יש מעט מאוד סודות בינינו). בראשי פרקים אציין שנפרדתי כמעט מכל אלמנט מוכר בחיי, שמצאתי אהבה גדולה, שאיבדתי אמא ושהתחלתי חיים חדשים, שהתכנסו בהדרגה לשגרה משודרגת, ואלו הם רק חלק מהמהפכים שאוכל למנות בפומבי. הם רבים כל כך, עד שלפעמים דימיתי עצמי לצופה מהצד בסרט שבו אני מלוהק לתפקיד הראשי. שוב ושוב נאלצתי להזכיר לעצמי שאני גם התסריטאי ואף הבמאי (האם המשפט האחרון הוא יסוד החילוניות או שמא הוא חטא היוהרה שלה?).
עשיתי לעצמי חברים חדשים, נפרדתי מאחרים, מתי כבן, נולדתי מחדש כיתום - לאו דווקא במובן השלילי של המילה, אלא גם כבוגר, כאדם שאינו הולך עוד בתלם שחרשה עבורו מחרשה נהוגה בידי אחר, אלא מטפס על הרגבים שבשוליו כדי לצפות בעצמו אל המשך הדרך, לקבוע את נתיבה מחדש.
יש גם דברים שלא השתנו: קול צחוקם של ילדיי, הגם שהם כבר גדולים, נותר הצליל היפה ביותר שאני יכול להעלות על הדעת. אליהם נוסף גם קול צחוקה שלה, יפה אף הוא מכל מנגינה. או למשל הרגע הזה לפני שאני נכנס למיטה, מכבה את האור ואת המסך המרצד בסלון ורוכן אל הכלבה השרועה על המזרן הקטן שלה, מעביר את היד בפרווה הסמיכה וממלמל מילים של אהבה. אם יש אנשים שאני מרחם עליהם בעולם הזה הרי אלה רק מי שלא חוו מימיהם אהבה לכלב או כלבה.
לא רק חיי הרגש והרוח סערו עליי בשנה האחרונה אלא גם חיי החומר: בסערת הרוח לא הצלחתי להקפיד תמיד (לשון המעטה) על מזונותיי כפי שהבטחתי לעצמי לעשות בשנה שעברה. כלומר, אני אוכל "בריא" - תפריט מאוזן, שכולל ירקות ודגים לרוב, נמנע בדרך כלל מבשר אדום, ממעט בצריכת בשר בכלל, לחמי הוא מחיטה מלאה - וכך הלאה: בריא אבל גם הרבה, לרוב הרבה יותר מדי.
גם הספורט שב להיות חלק משגרת יומי רק בחמשת השבועות האחרונים, שבהם שבתי אל השחייה: 50 דקות בכל יום בים הפתוח, בלי קשר לתנאי מזג האוויר. משקפת ומצוף כבר רכשתי, אם אתמיד עד לחודש ינואר, ארכוש גם חליפת שחייה שתקל עליי מעט את הכניסה אל המים אחרי שהמעלות תצנחנה.
ולא רק תחזוקת הגוף מרכיבה את חיי החומר שלי אלא גם ניהול נכסיי. מהמילה "נכסים" אפשר להתרשם שאני בעל אמצעים, ולא היא: אני אומנם משתדל להיצמד לקו העליון של מעמד הביניים, אבל אם בשנים שעברו דאגתי רק לרמת החיים היומיומית שלי, מחוגים לילדים ועד למסעדות בתל אביב וחופשות בחו"ל, הרי שעתה אני דואג גם לימים שעוד יבואו: אם לא ימהר סגנון חיי לגבות ממני את מחירו, אוכל להמשיך "לחיות טוב" גם עת ייפתח הרבע האחרון למשחק החיים שלי, בעוד כמה שנים.
האינטנסיביות של השנה האחרונה פגמה ביכולת שלי לעצור ולהתבונן על חיי מהצד, לא גזירה קלה עבור מתבונן כפייתי מסוגי. המבט מן החוץ, ככל שהתאפשר, לא דילג רק בין רוחני לגשמי, בין פיזי לרגשי, אלא גם בין האישי ללאומי (כבר חשפתי את המבוכה הכרוכה בהודאה שטוב לי בד' אמותיי, נוכח מצבה העגום של האומה).
והנה חלפה לה שנה, וחודש נובמבר בא אליי שוב בהפתעה, ובאיפכא מסתברא הזה של הפתעה שבשגרה יש איזו נחמה או הקלה: עובדה שלא הכל פה השתנה.
התרעות פיקוד העורף