ופתאום, בין כל אלה, אמי מתקשרת מלוס אנג'לס. אני עונה והיא מספרת לי שהיא הייתה לפני כמה ימים במכון הגמילה הישן שלי בבוורלי הילס. היא הלכה לשם לתרום את ההליכון הביתי שבעלה קנה לה ליום ההולדת לא מזמן (היא מאוד אהבה את המתנה, בתור מיצג אומנותי, פחות בתור משהו שיש ללכת עליו לפחות פעם בשנה). היא אומרת שכולם שם שאלו לשלומי ומסרו את אהבתם הענקית. אבל בכל זאת, היא מספרת לי, היה לה קשה לראות את ברט ואת ג'ימי שוב שם במכון.
לצערי הרב יש הרבה "נגמלים כרוניים" בעולמנו שחיים את חייהם במין מסלול התרסקות קבוע של גמילה, ניקיון קצר, שימוש חוזר לסמים, ואז שוב חזרה לגמילה, ניקיון וחוזר חלילה. פגשתי אותם בכל מכוני הגמילה שהייתי בהם: הם חיות משונות, חיות מעבדה שהסתגלו לחיי המעבדה.
ההורים שלהם כבר מזמן התרוששו מלשלם על הגמילות שלהם, הם עצמם כבר מזמן לא מאמינים בעצמם ולעצמם, והדבר הכי קרוב למושג "בית" שהם מכירים זה מכון הגמילה. תן להם בדיקות שתן יומיות, שיחות קבוצתיות, תורנויות מטבח, פגישות מהזן האנונימי ושאר הדברים שעושים בגמילות - והם פורחים. אבל שים אותם מחוץ לחומות מכון הגמילה, בחיים האמיתיים, ופתאום הכל נראה להם בודד ומאיים ובלתי אפשרי. הם הסתגלו לחיי המעבדה שלהם, ללו"ז היומי, לקבוצות, הם מכירים את הסלנג הטיפולי בעל פה, הם מתורגלים ב"לדבר על רגשות" ובלמלא רשימות של טריגרים שעלולים לדרדר אותם חזרה לשימוש בסמים, הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר, והם יודעים שהם יעשו את זה עוד כל כך הרבה פעמים בעתיד.
ברט וג'ימי הם דוגמאות קלאסיות לנגמלים מהסוג הכרוני הזה. ברט הוא ילד שצמח בסיאטל, בתקופת הפוסט־גראנג' - כשכל מה שנשאר מהצוואה הרוחנית של קורט קוביין זה מינימום להקות גראנג' ומקסימום סוחרי סמים. בגיל 14 כבר החל לעשן הרואין במקום ללכת לחוגים, בגיל 15 כבר עבר אימוץ על ידי משפחת סאקלר וגילה את ההרואין הסינתטי - הלא הוא ה"אוקסיקודון", בגיל 16 כבר נכלא בפנימיית גמילה לנוער באריזונה ומשם המשיך לנדוד בין מכוני גמילה.
ג'ימי הוא מקרה עוד יותר קשה. נער קליפורני בהיר שיער שאביו מת מהתקף לב פתאומי כשהיה קטן, בעל זהות מינית לא ברורה וחיבה עזה לשוטטות בין חנויות פורנו שנקלע לכל הצרות האפשרויות. ג'ימי קצת יותר מבוגר מברט, אבל גם הוא נודד בערך מגיל 17 בין מוסדות ומכוני גמילה למיניהם. כשאני פגשתי אותו במכון הגמילה בבוורלי הילס, זו הייתה הגיחה השישית שלו באותו המכון.
הדבר הכי מסוכן בנגמלים כרוניים, יש לציין, זה שהם כל כך מתאימים למסגרת, עד כדי שהמסגרת לא יודעת לזהות שהם פשוט מצטיינים בלהיגמל, אבל לא לאורך זמן. בין שירצו ובין שלא, הם מסווים את עצמם כל כך טוב בתוך המקומות האלו שאי אפשר לזהות את הטרור הנפשי שמתרחש בתוכם.
"האם גם אתה חושב שאתה נגמל כרוני?", שאלה אמי.
"לא", אמרתי לה. בעיקר כי לא רציתי שתדאג.
"ואתה לא מתגעגע כמוהם ללהיות מטופל, נכון?".
"לא", אמרתי לה, אבל ידעתי שזו לא התשובה הכי מדויקת בעולם. אם לומר את האמת, פעמים רבות אני חושב כמה כיף יהיה לפרוש מהחיים שאני מנהל ולחזור להיות מטופל. בלי ילדים על ראש, בלי אחריות, בלי לו״ז, בלי כלום. בתוך מבול הקיום שמטפטף עליי מדי יום הוצאות מוכרות לרואה החשבון, טלפונים מציקים, עמידה בתורים, פקקים, כאבי ראש וצרבות, אני קצת מעוניין לשוב ולהיות בחזקת נגמל טרי. אוי, כמה כיף זה היה יכול להיות אם הייתי מתעורר מחר בבוקר בתוך המיטה השמאלית בחדר מספר 3 בליברטי־האוס. היתרון העצום של מי שמתעורר במיטה השמאלית בחדר מספר 3 בליברטי־האוס זה שאף אחד לא מצפה ממנו לכלום, ואפילו הוא עצמו לא מצפה מעצמו לכלום.
מעבר לחלוני מתקיים עולם שלם של כבישים ונתיבים לא נגמרים, של מכוניות שלא מפסיקות לנוע, קטנועים שלא מפסיקים לחתוך, ורמזורים שלא מפסיקים להתחלף. זהו עולם ממונע שמבטיח לך להגיע לאנשהו ששווה לך להגיע אליו. תוציא רישיון נהיגה וסע אל עבר החלום הישראלי, אומרים לך.
אבל הרישיון שאני חושק בו הוא הרישיון להיות מטופל עם לו״ז קבוע ופגישות תמיכה והזכות להיות קצת מדוכדך ולא יעיל - מה שמותר לך בתור מטופל אבל לא בתור אדם בוגר בעולם. בתור מטופל אתה עסוק במשימה אחת - לשרוד. היום אני כבר לא מרגיש שאני שורד שום דבר, היום אני סתם חי בתוך בועת השגרה והבנאליות השוטפת, ולאחד כמוני זה הדבר הכי קשה ומסובך בעולם. כי אני לא יודע לחיות, אני יודע לשרוד. לחיות זה משעמם, לשרוד זה כבר בידור.
השעה כבר 21:49 ופתאום בעמוד הפייסבוק של מכון הגמילה מופיע סטטוס חדש: ריק שלנו הלך לעולמו, כולנו כואבים. מצאו אותו זרוק במוטל ליד מכון הגמילה. סיבת המוות שנקבעה: מנת יתר.
התרעות פיקוד העורף