חיכיתי וחיכיתי לבושה בחולצת מרוץ ומספר חזה מוצמד ברישול בסיכות ביטחון במסדרון מחלקת היולדות הישנה אל מול מבטים משועשעים של הנוכחים במקום.
בשלב מסוים כבר חשבתי לוותר. הילד בושש לבוא, כאילו מישהו למעלה עשה לו סיור היכרות וירטואלי מקדים לעולם שהוא הולך להיפלט בו, קיבל הצצה של כמה שנים קדימה ולרגע אולי חטף רגליים קרות. הלידה שלו הייתה רגע מכונן במשפחה שלנו: נכד ראשון, אחיין ראשון, ילד ראשון, בן ראשון במשפחה מורחבת שבה נולדות רק בנות.
פתאום נולד בן, על כל מה שמשתמע מזה במדינת ישראל. ברית מילה, צעצועים של בנים, בגדים כחולים - כי עם כל הקדמה, כשזה מגיע לילדים שלנו, אנחנו לא באמת רוצים לסבך אותם מחוץ לקונצנזוס עם אג'נדה. ויש גם כדורגל, והדבר הזה שאומרים תמיד, שהלוואי שעד שהוא יהיה בן 18 כבר לא נצטרך פה צבא. אני עדיין מתעקשת לומר את זה.
למרוץ הגעתי אחרי שעות של צעדה רגלית, בכמה דקות איחור, התחלתי לרוץ ופרשתי באמצע. יומיים אחר כך קדחתי מחום, משהו בגוף ובנפש כנראה לא ידע איך להכיל הכל.
אחרי שחזרתי מהלוויה של סבא שלי, גיליתי שחסמו מקטעים משמעותיים באיילון. לא הצלחתי לתפוס מונית או אוטובוס ובלית ברירה, עם סוללה חלשה בטלפון, אוזניות באוזניים ותפילה בלב שלא תיגמר לי המוזיקה, חציתי ברגל במשך שלוש שעות, שתיים וחצי ערים.
ידע העולם שזו הדרך היחידה עבורי להכיל ולעבד את כל הרגשות שהצטברו באותו היום, עם תוספת רעש של כבישים חפורים, העלטה הראשונה והמדכאת ביותר בערב הראשון של שעון החורף ורוחות מלחמה של מבצע עמוד ענן ברקע.
הוקסמתי מכך שיש לי ברגליים מסוגלות אדירה לחצות ערים כאילו כלום, לחשוב המון מחשבות ולהעיף אותן באוויר לכל עבר. זו הייתה תחושת התעלות עבור הילדה החרדתית שהייתי, הרבה לפני שידעתי לתת לזה שם.
אני זוכרת שאמא שלי כעסה, כי חשבה שסבלתי בדרך. האמת היא שרק רציתי לצעוד עוד ועוד. עד היום, אם חולפת תקופה שבה אני לא מצליחה להביא את עצמי לפעילות פיזית, אני כבר יודעת: הקוסמוס ידאג לחסום לי כביש בדיוק ברגע שבו אצטרך להגיע למקום כלשהו, ויאלץ אותי שוב ללכת ברגל.
השבוע, כשבירכתי את הנער המתבגר במזל טוב, המומה מכך שעברו 12 שנה, הבנתי שיום ההולדת של הילד האהוב הוא כמו מראה שגרמה לי לעצור ולהתבונן על כל מה שעברתי בעשור וקצת האחרונים. כמה סיבובי חיים שלמים נכנסים בעשור.
אנשים שנכנסו לחיי, יצאו מהם וחדשים שבאו. מה הספקתי לעשות, מה עדיין לא. ואיך לעזאזל הנוקיה המיתולוגי שלי הפך פתאום לטלפון החכם שמחזיק את כל חיי בתוכו.
שלא לדבר על כל מה שקרה פה בהיבט הלאומי, איך כל מי שנולד בעשור האחרון נפלט לתוך עולם שבו כאוס הוא דבר טבעי ונורמלי, שיכול מאוד להיות שיום אחד בלעדיו העולם ייראה להם ממש מוזר.
אחרי כל המחשבות האלה וההבנה שהמרחק ביני לבין שלווה כנראה תמיד יימדד בקילומטרים, לא היה לי ספק שזה הרגע לנעול נעליים ולצאת לרוץ.
התרעות פיקוד העורף