ניו יורק של השבוע האחרון סיפקה צילום רנטגן לאמריקה כולה, את הפרספקטיבה הרחבה, תמונת תלת־ממד של השינויים הטקטוניים שעוברת החברה האמריקאית, החברה המערבית וכן – יהודי המערב. עיר־עולם שבחרה לעצמה ראש עיר מוסלמי, סוציאליסט מוצהר, אנטי־ציוני בעמדותיו – ומיד הפכה את הבחירה המקומית לסיפור גלובלי.
עיר הבירה של הקפיטליזם העולמי בחרה סוציאליסט מוצהר, אבל השינוי העמוק יותר נמצא בשפה: בנאום הניצחון שלו הזכיר ממדאני את המקסיקנים, האתיופים, הפלסטינים, התאילנדים והסנגלים של ניו יורק – ולא את "האמריקאים". זו הצהרת זהות. מבחינתו, ניו יורק היא פסיפס עולמי רב־לאומי; "אמריקאי" הוא רק עוד ריבוע בפסיפס הזה.
כך נבנתה הקואליציה החדשה: מהגרים, צעירים, פעילים חברתיים, וגם חלק לא מבוטל של מצביעים יהודים – כ־30%, לפי סקרי יציאה – שהצביעו לו, לא למרות עמדותיו כלפי מדינת ישראל - אלא לעיתים בגללן.
דורות של צעירים יהודים, בעיקר בוגרי קמפוסים ליברליים, הפנימו את הנרטיב הרואה בישראל כוח קולוניאלי ולא דמוקרטיה נצורה. ממדאני נתן להם בית פוליטי שמחבר בין אוניברסליזם מוסרי לבין התנערות מהציונות.
אנטישמיות של ניכור
מי שממהר להדביק לו את תווית האנטישמיות הישנה, יחטיא את הנקודה. ממדאני איננו שונא יהודים - הוא שולל את רעיון העם היהודי כבסיס למדינת לאום. זו אנטי־ציונות שמצטיירת בעיני הדור הצעיר כאוניברסליזם מוסרי. וזו הסכנה: לא צעקות "יהודים החוצה", אלא כתף קרה. לא עוינות ישירה, אלא אדישות מנומקת. קל יותר להתמודד עם שנאה גלויה; קשה הרבה יותר עם ניכור שמתקשט בשפת זכויות.
מכאן הקריאה הדחופה לישראל וליהדות אמריקה: הדור הצעיר איננו "חורף זמני" שיחלוף. זה שינוי פרדיגמה. אם שליש מיהודי ניו יורק אינם רואים בישראל עוגן זהותי – צריך לשנות את האופן שבו מדברים אליהם, לא רק את עוצמת הגינוי כלפי יריביהם.
כדי להבין את עומק השינוי, צריך לזכור מאיפה באנו. במשך עשרות שנים הייתה ניו יורק אחת משתי הערים המזוהות ביותר בעולם עם הזהות היהודית־ישראלית. מעיר המקלט של ניצולי שואה ומהגרים ממזרח אירופה היא הפכה לעיר שבה התנופפו דגלי ישראל בטיימס סקוור כל פעם שנחתם הסכם שלום. תרומות מהקהילה היהודית בעיר הקימו אוניברסיטאות, בתי חולים ויחידות צה"ל. הקשר הרגשי היה כמעט אוטומטי.
אבל בעשור האחרון – ובעוצמה גוברת מאז אוקטובר 2023 – הקשר הזה נשחק. במרכזי התרבות, האקדמיה והמדיה של העיר הפכה ישראל ממושא הזדהות למושא ביקורת. השיח על "כיבוש", על "אפרטהייד" ועל "ג’נוסייד" חדר למיינסטרים.
צעירים יהודים, בעיקר בוגרי הקולג’ים הליברליים, מרגישים נבוכים מהזדהות עם מדינה הנתפסת בעיניהם כמדכאת. הדור הוותיק עדיין תורם, נוסע ומבקר. הדור החדש מצביע לממדאני.
ממדאני, אגב, מבין היטב את השינוי הזה. בקמפיין שלו הוא לא נלחם בקהילה היהודית, אלא פיצל אותה. ביד אחת הרגיע את המרכז־שמאל היהודי בנאומים נגד אנטישמיות, וביד השנייה חיזר אחרי דור הטיקטוק, שבו אנטי־ציונות היא סימן למודעות פוליטית. זו הייתה פוליטיקה חכמה, אפילו ערמומית: לדבר בשפה של "שוויון וצדק" כדי לאחד קהל שמורגל באקטיביזם חברתי, אך עייף מהשיח הישראלי.
מה צפוי עכשיו? ממדאני לא יהפוך את ניו יורק לבירת ה־BDS, אך צפוי שיתמוך בהליכים "טכניים", לכאורה – צמצום ההשקעות העירוניות בחברות ישראליות, פיקוח על פרויקטים אקדמיים משותפים ואולי אף עידוד "דיאלוג פלסטיני־יהודי" במימון עירוני.
כל צעד כזה, גם אם עטוף במילים יפות, ישמש תקדים לערים אחרות. הקשר המיוחד בין ירושלים לתפוח הגדול, שבעבר היה גשר טבעי בין מדינה לעם, עומד להיבחן במבחן המציאות: לא עוד "אחות גדולה מעבר לים", אלא עיר שמביטה על ישראל כעל סוגיה מוסרית טעונה, לא כעל משפחה.
לכן, האחריות כעת גם על ישראל. אם תמשיך להתעלם מהשבר הזה ותתמקד רק בממשל הפדרלי, היא תמצא את עצמה בלי בסיס תמיכה עמוק בערים הגדולות – אלה שקובעות את הטון התרבותי והפוליטי באמריקה. ממדאני לא המציא את הקרע, אבל הוא עלול להפוך אותו למדיניות עירונית סדורה.
כמו אובמה, ניחן ממדאני בכריזמה, בלשון רכה וביכולת לעטוף קו פוליטי חד במילים מפייסות. בניגוד לאובמה הוא אינו מבקש לאחד – הוא מבקש להגדיר מחדש את המרכז. הוא ניצח בקמפיין חכם, דיגיטלי, מדויק. כעת מגיע הקטע הקשה: ניהול. עיר של שמונה מיליון תושבים איננה פיד. תחבורה, דיור, פשיעה, עוני – זה עולם של פשרות, לא של האשטאגים.
כאן נכנסת האזהרה הישנה־טובה של אנשי הפרגמטיקה: אם ימשיך לדבר זהויות ולהימנע מהכרעות ניהוליות, ניו יורק עלולה להפוך למעבדת־קצה של ניסוי חברתי מתמשך. אם יבחר לפעול כראש עיר לכל תושביו, ייאלץ לרכך את קצוותיו. בסוף, גם המהפכן הכי רהוט לומד את לוח התקציב.
ראש עיריית ניו יורק לא יכריע את מדיניות החוץ של ארצות הברית, אבל בהחלט מייצר אווירה. אם אכן ינסה לבטל שיתופי פעולה עם מוסדות ישראליים, לצנן קשרים אקדמיים וכלכליים או להפוך את לשכתו לכלי נשק תרבותי נגד ישראל – ילמדו אחרים ויחקו. קמפוסים, עמותות, מוסדות תרבות ועיריות ברחבי ארה"ב עוקבים. בניו יורק המגמות מתחילות - משם הן מטפסות למדינה שלמה.
במישור היהודי־פנימי, ניצחונו מדגיש עד כמה הקהילה אינה חזית אחת. לצד הזעם והחרדה יש לומר גם את זה: היהודים שתמכו בו יישבו עכשיו "בקרבת החדר שבו זה קורה". הם יידרשו למבחן כפול – לשמור על ביטחון מוסדות יהודיים ועל חופש דת ולמנוע גלישה לפוליטיקה של החרמות. אם ממדאני הבטיח "עירייה שנלחמת באנטישמיות" – נבחן את ההבטחה בנתונים, לא בסיסמאות.
הדמוקרטים בצומת קריטי
אם המחנה הרדיקלי יתחזק, ניו יורק תהיה הדגם. אם המתונות ינצחו, ממדאני יידרש להתיישר. בינתיים הוא מקבל אשראי ציבורי אדיר, אך גם זכוכית מגדלת שאין דומה לה: כל כשל באבטחת מוסדות יהודיים, כל התפרצות שנאה, כל רמיזה למדיניות BDS במסווה אדמיניסטרטיבי – יירשם עליו. גם מי שאוהד אותו, מצפה ממנו להיות ראש העיר, לא ראש תנועה.
בחירתו של זוהראן ממדאני היא הרבה מעבר לעוד חילופי שלטון בעירייה. זו אמירה תרבותית: זהות לפני אידיאולוגיה, רגש לפני עובדות, אוניברסליזם לפני לאומיות. היא איננה מבטיחה אסון, אך מניפה דגל שחור מעל קווי התפר בין ישראל ליהדות אמריקה, בין פרוגרסיביות לערכים אזרחיים משותפים, בין סלוגן לניהול.
ובכל זאת, בתוך התמונה המדאיגה יש גם שיעור מעשי: מי שמוותר על השיח עם הדור הצעיר, מפסיד אותו. מי שמדבר רק בסמלים ומזלזל בכלכלה, בדיור, בביטחון אישי, מגלה שהבוחרים מצביעים קודם כל על הארנק ועל הרחוב. ממדאני ניצח כי נתן תשובות (או הבטחות) לחיי היומיום, לא כי הוא "נגד ישראל".
הכדור כעת במגרש שלו: האם יבחר להיות ראש העיר של כולם – או סמל של מחנה? האם ינצל את המנדט לטובת הדיור ולטובת התחבורה – או יהפוך את ניו יורק לשדה קרב זהותי בלתי נגמר? ובעיקר: האם יבין שביטחון יהודי העיר איננו קופון פוליטי, אלא מבחן מנהיגות.
בינתיים בישראל מוטב להפסיק לשאול "למה זה קרה להם שם" ולהתחיל לשאול "מה אנחנו עושים כאן": איך מדברים אל הדור האמריקאי החדש, איך בונים מחדש ציר יהודי־ישראלי משותף, ואיך נמנעים מלהותיר את שדה הרעיונות למתנגדינו. כי בניו יורק לעיתים הסיפור מתחיל, אבל כמעט תמיד הוא מסתיים במקום אחר.
התרעות פיקוד העורף