במדינה שלנו יש מי שמרגישים שמותר להם הכל. המדינה של אבא שלהם. היא נגנבה מהם. הם בסך הכל נלחמו על מה ששייך להם. המשמעות של מעשיהם ברמה הלאומית, וגם ברמה האישית - הריסת חיים של משפחות שלמות - לא רלוונטית מבחינתם. הם הרי מעל הכל, וגם האמת היא פלסטלינה שאפשר לעצב אותה כיד הדמיון הטובה הטובה עליהם. הכל כשר בדרך למטרה, ושתישרף המדינה.
אני מודה: לרגע אחד לא נחמץ ליבי כשחיפשו את הפצ"רית בחוף הצוק. היה מצופה ממני לדאוג לשלומה, אבל לא יכולתי. במקום זאת, חשבתי ישירות על החיילים, על בני משפחותיהם, על הנשים, על הילדים שלהם, על הנפש שלהם שכבר חודשים ארוכים נמצאת במצולות האמיתיות ונאלצת להתמודד עם מחול השדים. אם הפצ"רית גיבורה מספיק כדי לבצע את הפשע המתגלגל שביצעה על כל המשמעויות שלו, איפה היה האומץ שלה לעמוד ולהילחם על חפותה? האמת בנוגע לניסיון העלמת הטלפון, והניסיון להשיג תשומת לב מרחמת מהציבור - עוד ייחשפו. דבר אחד בטוח - ביחד עם הטלפון, גם שאריות הבושה נפלו לפצ"רית בים.
מחנה השמאל הקיא את הפצ"רית מתוכו. לפחות בטוויטר. אבל הטוויטר הוא לא חזות הכל. אותי מטריד בעיקר מה שאני עוד לא יודעת. כמה נושאי תפקידים, כמו הפצ"רית, מאיישים תפקידים בכירים בתוך הצבא, במערכת המשפט, בפוליטיקה, בתקשורת, בכל מקום שבו מתקבלות החלטות שקובעות את חיינו. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ, אין מחילה לאויבים מבפנים. גם לא לעיתונאים ששכחו לספר שקיבלו מאות אלפי שקלים מאנשים שאותם הם מסקרים, אחרי שהם בעצמם הטיפו לכל העולם ולא הפסיקו לטנף. הגיעה העת לנקות.
למקרה שאתם חיים במערה - זה קרה השבוע. לאור היום ולעיני המצלמות ניגש גבר שיכור ודוחה אל הנשיאה קלאודיה שיינבאום, נשק לה בצווארה, הניח את ידיו המטונפות על החזה שלה, וניסה להגיע רחוק מכך. המחדל האבטחתי המקסיקני הוא נושא לפרודיה, אבל אותי תפסה התגובה של הנשיאה.
אני חושבת שאני יודעת היטב למה הנשיאה הגיבה בשוויון נפש. אישה יפה ומושכת (לטעמי), מרשימה ואסתטית (כל אחד רואה, ואם לא - שישים טיפות עיניים) ומבלי להכירה באופן אישי (הייתי שמחה!), יש לי היסוד להאמין - כמי שעברה דבר או שניים בחייה - שהיא פשוט רגילה לזה.
הטרדות מיניות הן חולירע שעולם שלם סובל ממנו. אז נכון, מחאת המי־טו הפכה את העולם. בנותיי ובנות העולם כולו כבר יחיו במקום טוב יותר. אבל הפצת הסרטון של הנשיאה הוכיחה לי שוב עד כמה הדרך עוד ארוכה. רק מטרה אחת עמדה מול מפיצי הסרטון: הקלקות. קליק בייטס. זוכרים את הפורנו הרגשי, זה שכתבתי עליו כאן בשבוע שעבר בהקשר של ניצול עדויות החטופים על ידי התקשורת? אז המקרה הזה הוא בן הדוד שלו.
מה בעצם היה לנו כאן? אישה יפה, במעמד רם, סובלת ממעשה מגונה לאור היום. "היא נשיאה, דמות ציבורית. היא בחרה את זה, היא צריכה להתמודד", יתרצו בוודאי מפיצי הסרטון, וגם הצופים הנלהבים. אז זהו, הפנימו: אף אישה בעולם לא צריכה להתרגל לזוועה הזאת. שיירקב המטרידן בכלא. יש פצ"רית ישראלית שתוכל לארח לו חברה.
כידוע לקוראיו הנאמנים של הטור, את מחצית היום אני משקיעה בחיפושים קדחתניים אחרי מטען לטלפון. לאחרונה, התמלא חציו השני של היום במשימה דומה: מאמצים לאיתור עמדת טעינה לרכב החשמלי שלי, זה שלקחתי לפיילוט (וכפי שכבר נכתב פה - לא עבר את המבחן). כך, במקום לטעון את הסוללה הפרטית שלי שזקוקה לטעינה דחופה בדמות חופש מפנק, אני מקדישה שעות ארוכות מחיי לפענוח אפליקציות ההטענה של הרכב, ומשום שאני יוצאת מהן תשושה ובאפיסת כוחות, החמצן לא מגיע למוח, ואני שוכחת לסגור את מכסה ההטענה.
ואז, כשאני יוצאת אל הכביש קורה דבר מדהים: נהגי ישראל, אלו שלפעמים מקללים ומתעצבנים, עושים הכל כדי לעזור לי. איש לא נשאר אדיש למכסה הפתוח. יש רוכבי אופנוע שסוגרים אותו, יש מי שמסמנים לי בחיוך. אתמול נהגת יצאה ממש מהרכב שלה, סגרה את המכסה, והפריחה לעברי נשיקה. אין בעולם חום ודאגה כמו אלה של הישראלים. אלוהים הרי נמצא בפרטים הקטנים, והעם שלנו, למרות הטירוף שלו, הוא הכי עוטף ואכפתי בעולם.
תודה לכם, מקסימים שלי בכבישים. חיממתם את ליבי.
התרעות פיקוד העורף