השבוע זכיתי לקבל פרס מטעם אגודת העיתונאים תל אביב. אינני בטוח שאני ראוי לפרס הזה. בימינו שלטת "העיתונאות החדשה", ובה כבר אי אפשר להבחין בין מידע והבעת דעה. פעם עוד היו מסמנים ציטוטים במירכאות. אבל גם בכירי בעלי הטורים אצלנו כבר נגמלו מהנוהג הזה. את דברי המצוטט ואת דעתם המלומדת (או המטופשת) עליו יכתבו באותה שורה. במקרה הטוב יסתפקו בנקודה או בפסיק.
כבר 12 שנים אני משדר ברדיו 103FM כמעט מדי יום, ומפרסם טור שבועי בעיתון שאתם קוראים בו עכשיו. אבל גם כשאני מראיין, אני משתדל לשאול רק שאלות שאני יודע מה התשובות עליהן. אני "שואל תשובות". מביע דעה. לעיתים מתווכח. לעיתים מברך ב"שכוייח", וממשיך למרואיין הבא.
מרוז שאל אם היה מגיע לידיי הסרטון הידוע משדה תימן (זה ש"הודלף" בהוראת הפצ"רית שסרחה) – האם הייתי מפרסם אותו? אמרתי לו שגם בבון עיוור היה מבחין מיד שהסרטון מבושל וערוך, אבל גם אם הייתי משוכנע שהוא אותנטי – לא הייתי משדר אותו, כי היה ברור שיגרום נזק איום לישראל. "אז איזה מין עיתונאי אתה?", שאל מרוז. הרי כבר אמרתי שאינני עיתונאי, עניתי.
אם הכוח המניע שלו יהיה מה שהוציא את עם ישראל מהגלות וגרם לו להילחם על שחרור המולדת ועצמאות המדינה – הוא יהיה חייל טוב. וגם ההפך נכון. לעיתים נדמה שקצין בצה"ל שנחשב מצטיין בתפקידו אך הונע רק מטעמי "מיצוי עצמי" – מתגלה ברגע מבחן ככלי ריק. מקצוען חלול.
הדברים נכונים כמובן לא רק לגבי חיילים. הם חלים גם על עיתונאים, רופאים, הייטקיסטים, שופטים ופוליטיקאים. לאחרונה ראינו להוותנו איך בעלי מקצועות שונים, שהערך העליון שלהם הוא "המקצועיות" שלהם, האתיקה המקצועית כפי שהם מפרשים אותה, עקרונות המקצוע ה"אוניברסליים" הנכונים כאן כמו בשווייץ, "ההצלחה המקצועית" כפי שהיא נמדדת במדדי רייטינג, הערכת עמיתים, מספר פרסומים, פרסים ואותות הוקרה או העושר האישי שצברו – היו בסופו של דבר עיתונאים רעים, משפטנים גרועים, פוליטיקאים אסוניים. תכופות הם טוענים בלהט שהם פטריוטים, אבל בזדון, או מטעמי העדפת ערכים אחרים – הפכו עצמם מסייעים לאויבי המדינה.
בדימוסים שהאשימו את המדינה ואת צה"ל בפשעי מלחמה ורצח עם, לכאורה רצו רק להפיל את בנימין נתניהו - והם בטוחים שהם נאורים ופטריוטים. בפועל הם משרתים בזויים של הגרועים באויבינו.
אלו שזייפו והדליפו סרטונים המשמשים כעדות לכאורה בשם הצדק המוחלט ואכיפת חוק על מתעללים – הקריבו את ערכי ההגנה על המולדת וחייליה בשם "שלטון החוק". והרי אם היו משוכנעים שאכן בוצעו פשעים, היו יכולים לעצור את החשודים בסתר. להטיל חיסיון, לסגור דלתיים במשפט, ולהסתפק בפרסום פסק הדין לצורכי תדמית "העצמאות המשפטית" של ישראל. אבל הם רצו להציג עצמם במלוא "עוצמתם המוסרית" כלפי חוץ. גם להשפיע על השופטים וגם להתנקם במי שהאשימו אותם בתקיעת סכין בחיילי צה"ל. עשו מעשה זמרי ותבעו שכר כפנחס.
על פניו זו איננה רשלנות נקודתית, מקומית. זה טיוח ברמה בינלאומית. אולי לכן מונה לראש חטיבת הדין הבינלאומי. הוא דיווח ליועמ"שית אחרי שהתייעץ איתה לכל אורך "החקירה", והיא לא שאלה אפילו אם גבה עדות מהבוסית שלו. לא שאל אם היא, במקרה, זו שהדליפה. אפילו לא חזר אל התובע הצבאי הראשי (שגם מעצרו הוארך), שהציע לו מידע על הפרשה. וגם גלי בהרב מיארה עצמה אולי רק רשלנית־על אם לא מצאה צורך לשאול אותו אם בכלל גבה עדות מהפצ"רית, או שאולי לא שאלה כי ידעה היטב מי הדליף.
מישהו תבע "איפוק" ממי שפרסם תחקירים מזעזעים על יהודה משי זהב שהתאבד? על שר השיכון אברהם עופר, הבנקאי ובכיר ההסתדרות יעקב לוינסון, מנהל מכבי תל אביב מוני פנאן, או איש העסקים מיקי אלבין? כולם שמו קץ לחייהם בעקבות החקירות ומה שנחשף עליהם בתקשורת.
התרעות פיקוד העורף