ארנס אמור היה לסיים את תפקידו כשר הביטחון ולהעבירו לרבין. אני נמניתי אז עם הצוות של ארנס ז״ל ושימשתי כיועץ תקשורת. ידענו כולנו כי יגיע רגע ובלשכת שר הביטחון יישב אדם אחר. התכוננו, גם אני, ושאלנו את עצמנו לאן נלך.
זמן קצר לפני כניסתו למשרד העביר אלינו רבין הודעה קצרה: "ובכן, הישארו בתפקידכם, אל תלכו". זו הייתה הודעה נדירה, לא מקובלת, אבל מאוד "רביניסטית". אם האנשים הם באמת מקצועיים ועושים את עבודתם, אין סיבה להחליף אותם.
"יצחק", אמרתי בזהירות, "אני מודה לך מאוד, אבל אולי כדאי שנסכם מהי מדיניות הפרסום שלך, איך נוהגים בתקשורת, אשמח לשמוע". רבין: "פשוט מאוד, אומרים אמת". הבטתי בו. זה היה מאוד פשוט והגיוני, אבל לחלוטין לא דבר של מה בכך. לא כל מנהיג אומר אמת, בוודאי בימינו, ולא כל אחד גם מצהיר על זה, כי הרי אחר כך עלולות להיווצר נסיבות שבהן יידרש לתמרן קצת עם המילה "אמת".
"ביום ראשון בבוקר אני פוגש קבוצה של ארגון ה־UJA מניו יורק", אמר לי רבין. "זה הכל?", שאלתי. "כן", הוא השיב. ״הם אירחו אותי ושמרו לי אמונים בתקופה שלא מילאתי תפקיד רשמי, וחיפשתי דרך לשמור על קשר עם הקהילה בארה"ב ואיתם. עכשיו לא נכון יהיה להתעלם מהם ולשכוח". הוא, כמובן, נפגש איתם ביום ראשון בבוקר לפני ישיבת הממשלה, וויתר על ה״פוזה״ ברמת הגולן.
החלום הוגשם פעמיים
באופן אישי, רבין היה כמו כל אחד מאיתנו, עם חולשות ועם יתרונות גדולים. לפעמים התרגז, לפעמים שכח, לפעמים עשה טעויות. הוא נהג להתנצל בביישנות מסוימת, שנראתה נחמד. הוא היה ג'ינג'י, הסמיק לפעמים. העברית שלו לקתה בטעויות, ודווקא משום כך היא הייתה מקסימה, כי היא ביטאה בדיוק את מה שהוא חשב.
הוא עישן הרבה. הוא אהב לשתות, אבל לא במידה מוגזמת, כפי שניסו להציגו, ובוודאי לא התבסס על מתנות מחברים. בעבודה היומיומית הוא היה קפדן, מדויק, פעל במהירות, והתבסס על ניסיון עצום בענייני מדינה, חוץ, ביטחון, כלכלה וחברה, שהיה רק למעטים. אני חושב שהפרישה הכפויה שלו מראשות הממשלה ב־1977 לימדה אותו הרבה.
אולי משום כך, הקדנציות הבאות שלו במשרד הביטחון ובממשלה, בעיקר בממשלה, היו מוצלחות יותר. הוא עבר את תקופת הטירונות והחניכה, וידע להגיע בשל ומוכן לראשות הממשלה.
אצלו המילים "שלום וביטחון" היו צירוף שנשמע נכון, נראה נכון, ופעל נכון. דרכו הייתה שלובה בשני הנתיבים הללו, ובסופו של דבר, כשקיבל החלטות, ידע לחבר שיקולים מדיניים, שיקולים ביטחוניים ושיקולים חברתיים.
הוא הבין אז כי עוצמתה של המדינה בנויה על חברה חזקה, מאוחדת, שוויונית (כן, הוא היה סוציאליסט), שמכבדת בין היתר את המיעוטים שחיים בתוכה וזקוקה למערכות חינוך, בריאות ורווחה חזקות. את זה הוא עשה כשהיה ראש ממשלה.
את חלום השלום שלו, שמבוסס כאמור על עוגנים ביטחוניים, הוא הגשים פעמיים. פעם אחת בהסכם השלום עם ירדן ב־1994, ופעם שנייה בהסכמי אוסלו בשנים 1993־1995. על כך הוא גם נרצח, כידוע.
הרקע הביטחוני הנדיר שלו, ממש מאז סיים את בית הספר לחקלאות כדורי ואילך (האיש רצה להיות מהנדס מים), סייע לו לקחת את הסיכונים הכרוכים בוויתורים ובפשרות ולהתקדם אל מסלול השלום. בניגוד לכל ההאשמות שהאשימו אותו אחר כך, היו להסכמים הללו סיכויים טובים, אבל הם נטרפו במהלך הדרך.
רגישות אישית
יש עוד הרבה מה להוסיף ולדבר עליו. מעולם לא שאלתי את רבין איך הוא היה רוצה להיזכר, ואיש בעצם לא יודע כיצד תשפוט ההיסטוריה אותו ואת מעשיו. צריך לעבור את מבחן הזמן, וברוב המקרים אנשים הולכים לעולמם - ורק שנים רבות אחר כך, דברים רבים שעשו או אמרו הופכים להיות הזיכרון שנצרב בהיסטוריה.
את רבין זוכרים בגלל הרצח הפוליטי, אבל ראוי שייזכר בגלל העשייה הנדירה שלו בשירות העם והמדינה, וכפי שאני רואה זאת היום, ממרחק זמן - הרגישות האישית שלו, האהבה הגדולה לארץ ולאנשים שחיים בה, ומעל לכל - ההכרה באחריות הכבדה לתפקידים שמילא.
אף שעברו כבר כמה שנים מאז שעבדתי במחיצתו, יכולתי לדמיין מה עובר עליו ואיך הוא מגיב. ואומנם שעות אחדות לאחר הכישלון התייצב רבין לפני המצלמות, ובלשון פשוטה, שאינה מתחכמת ואינה מתחמקת - לקח על עצמו אחריות למעשה.
הוא יכול היה בקלות להטיל את זה על כל דרג שהוא מתחתיו ולצידו, אבל זאת לא הייתה דרכו. דווקא האמת, כפי שאמר לי באותה פגישה במשרדו, עמדה לנגד עיניו. "אני אישית נתתי את ההוראה לפרוץ בידיעה שהסיכוי שחייל ייפגע הוא גבוה". כך הוא נשאר בזיכרון הלאומי, וכך צריך שינהגו מנהיגים בישראל.
התרעות פיקוד העורף