בן ארצי הקדיש את נאומו, שנעל את עצרת הזיכרון הממלכתית ליצחק רבין, לקריאה לאחדות ופיוס, ועל כך הוא זכאי לציון לשבח. לעומת זאת, אמצעי התקשורת ניסו להשכיח, אולי מסיבות טובות, את המאמץ, בשנים הראשונות, להפוך את האבל מכלל־לאומי לכיתתי ולהדיר ממנו את הימין, ובעיקר את חובשי הכיפות שאותם היה ניתן לזהות בנקל, ולהעניק להם תחושת אי־נוחות באירועי הזיכרון.
שנים ארוכות סירבו מארגני העצרות להזמין דוברים מן הימין שרצו להספיד את יצחק רבין, האיש וסמל השלטון, שהפוגע בו בכל צורה פוגע במדינת ישראל. אבל ידם של הגורמים הכיתתיים שרצו להפוך את הכאב המשותף לקרדום לחפור בו פוליטית גברה על גורמים במחנה רבין שסברו שהפקעת האבל לשירות אג'נדה פוליטית של חלק מהעם אינה עושה חסד עם זכרו של יצחק רבין. הם רצו לקבע בזיכרון הלאומי את האבל על רצח רבין כאירוע כלל־לאומי וחוצה מחנות.
אבל לקנאים היה נרטיב: יגאל עמיר כיוון למורשת. ומהי המורשת הזו שעוצבה לאחר הרצח: אוסלו ואידך זיל גמור. עמדה זו הולידה דרישה אולטימטיבית ממי שרוצה חלק ונחלה באבל האישי, כלומר שותפות באבל על המורשת. במילים אחרות, מי שלא נשבע אמונים לאוסלו, היה מנוע מלהתאבל בצוותא עם האחרים על רבין האיש.
כשנריה דיווח לרבין, הוא התייחס בביטול. אינני מאמין שישראלי הסכים לדברים הללו. אחר כך, לאחר שנחתם ההסכם, שוחח רבין ביחידות עם ערפאת, ולפתע יצא מהחדר בפנים סמוקות, כולו זועם, ואמר לנריה, "צדקת, שמעתי את אותם הדברים. לו שמעתי אותם לפני ההסכם – לא היה הסכם". בסופו של דבר רבין הבין שאינו יכול להחזיר את הגלגל לאחור. בייחוד כשהבין שפרס יפעל להדחתו אם לא יקדם את מימוש ההסכם.
צל"ג לאוניברסיטה
אוניברסיטת תל אביב היא הרבה יותר מה"אלמה מאטר" שלי: בשנת 1970 נבחרתי לעמוד בראש אגודת הסטודנטים שלה, כשהובלתי רשימה על־מפלגתית מאולתרת שהורידה מהשלטון באגודה את מפלגת העבודה ששלטה בה מיום היווסדה.
זו הייתה הצעה מרחיקת לכת וחסרת תקדים המצריכה הסבר. השילוב המופלא של נציגות הסטודנטים במוסדות לא בא לעולם בזכות הרושם העז שהיו"ר הטרי בן ה־22 הותיר. זה קרה בעקבות מרד הסטודנטים הגדול שהתחולל בארה"ב ב־1968, כשמהומות הסטודנטים שיתקו מאות אוניברסיטאות, והסטודנטים כפו עליהן, בין היתר, את שיתופם בניהול ובמוסדות הפדגוגיים.
ההצעה לשילובנו המלא במוסדות הייתה ניסיון של הקדמת תרופה למכה. מאחורי ההצעה עמדה האמונה שרווחה אז, שכל אופנה בארה"ב מגיעה כעבור שנים מספר לישראל. ראשי האוניברסיטה לא הבינו ממגדל השן שהסטודנטים התל אביבים לעולם לא היו מיישמים את המודל האמריקאי, בשל העובדה הפשוטה שראשו של הסטודנט התל אביבי הממוצע שקם בבוקר והולך לעבודה היה נתון לקיום ולא למהפכות.
דבר שיצר לנו מעמד שאפשר לנו להגיע לכל מקום באוניברסיטה ומחוצה לה. לדוגמה, כששר האוצר פנחס ספיר סירב על רקע מחלוקת כספית לפגוש את נשיא האוניברסיטה וייז, הגעתי לפגישה עימו והצלחתי להשיג את תוספת התקציב לאוניברסיטה תמורת התחייבות של וייז לנצל חלק לא מבוטל ממנו להפחתת שכר הלימוד. באופן טבעי נוצר לי קשר נפשי עמוק לאוניברסיטה.
כשהגיע סוף־סוף, הייתי ברשות הדיבור. שאלתי מה לסנאט אוניברסיטת תל אביב ולהתבטאות הקשורה לאוניברסיטה אחרת, תהיתי אם הסנאט הפך לצוות תגובות על מידע מהתקשורת, ודרשתי, בשם הצדק הטבעי, שאם מתעקשים לקבל החלטה יש לשמוע את פרופ' אקצין. לאחר דברי תומכים נוספים בהצעת הרקטור, ביקש פרופ' צלטנר את רשות הדיבור.
בין היתר אמר במבטאו היֶקי שנשמע חביב באוזניי במקרה זה: "כל הפרופסורים ששמעתי דיברו שטויות, והיחיד שדיבר לעניין היה נציג הסטודנטים". בתום דבריו ירדה הצעת הגינוי מהפרק בהסכמה כללית, על פי הצעת הרקטור.
קשה לי להאמין שמישהו מחברי הסנאט דאז, כולל דה־פריס עצמו, היה תומך בהענקת תואר ד"ר לשם כבוד לאישה שדיבורה הירוד והמביש הפך לסמלה המסחרי. בגינה אני מתבייש להיות בוגר האוניברסיטה הזו, שמעתה והלאה דבק בה הדימוי של האישה הזו, המשתלחת הסדרתית בסמל שלטון בלשון נחותה, שמי שיגדיר אותה כלשון שוק מסתכן בתביעת דיבה מוצדקת של אנשי השוק.
חובות אבודים
הקטע הבא ירגיז אנשים שונים מאלה שאותם אני מרגיז בדרך כלל. אני פשוט לא מצליח להביא את עצמי להתלהב מחקיקה שבאה לחייב ראשי מפלגות בתשלום עבור חובות עבר של מפלגות שעמדו בראשן, ועזבו. לא שחקיקה כזו אינה צודקת. להפך. אלא שהיא צודקת כשמדובר בחקיקה צופה פני עתיד, ולא פני עבר.
גם אם נטישת מפלגה שעמדת בראשה לאחר שקמפיינים כושלים שהובלת הכניסו אותה לחובות היא צעד המדיף ריח רע – אם הוא חוקי, הוא כשר. מה גם שניתן להניח בוודאות שראש כל מפלגה שהריץ אותה לבחירות לא התכוון להותיר חובות. להפך, הוא עשה ככל שביכולתו כדי להשיג כמות מנדטים שלפחות תכסה את חובותיה של מפלגתו.
חקיקה הלוחצת על ראשי רשימות וחבריהן לבסס את תקציבן על הערכות ריאליות ולא על תקוות שווא, היא חקיקה רצויה המצמצמת יצירת חובות אבודים שאותם ישלם, כמובן, הציבור. אבל החוק צריך לתת למבקר המדינה כלים לקבוע אם חוב שנוצר הוא פרי התפתחות בלתי צפויה מסוג כלשהו, או שהיה מתוכנן מראש. במקרה השני ראוי שהחוב ילווה את ראש הרשימה בהמשך דרכו הפוליטית עד שיוחזר לקופה.
התרעות פיקוד העורף