המשמעות עבורנו היא קרדינלית. זוהי בעצם הפעם הראשונה שבה מנצח מנהיג אנטי-ישראלי בוטה, שבניגוד למנהיגים ערבים רבים לא הצליח אפילו להגיד שהוא תומך בכך שחמאס יתפרק מנשקו. עד לא מכבר, מועמד עם עמדות כאלה לא יכול היה להיבחר למשרה כזו. אחרי שנתיים של מלחמה ושפל תדמיתי חסר תקדים לישראל, האם העידן הזה נגמר?
כל כלי התקשורת היהודיים בארה״ב דיווחו השבוע על האירוע מתוך פאניקה. הליגה נגד השמצה כבר השיקה מנגנון ניטור שיעקוב אחר מדיניותו, ואחרי מי שייבחר למשרות מפתח בעיר. אבל זה לא רק ממדאני, ואלה גם לא רק הפרוגרסיבים שמאפשרים לדעות אנטי-ישראליות להפוך ללגיטימיות ו״צודקות״.
גם בקרב השמרנים והרפובליקנים מאפשרים לדעות מטורללות מהשוליים, כמו אלה של קנדס אוונס, מכחישת השואה, להיכנס תחת האוהל שלהם. זוהי המשמעות האמיתית של הקיטוב, ויש לה השלכות על יהודים בכל העולם.
מערכת לייצור מציאות
כדי להבין קצת יותר איך תקשורת ההמונים סייעה לממדאני, מעניין לבחון את מה שהתחולל ב״ניו יורק טיימס״ במחצית השנה האחרונה. השאלה, כמו תמיד, היא אם ה״טיימס״ שיקף מציאות או עזר לייצר אותה.
המספרים לפניכם בטבלה, כפי שלוקטו ממנוע החיפוש הפנימי של אתר ה״טיימס״. ה״טיימס״ תמך בממדאני בכמה מובנים. ראשית, בשיטת הרפטיציה: חזרה על שמו מספר רב יותר של פעמים יחסית לשמו של קואומו.
שש כותרות הוקדשו לאזכור השם של ממדאני באופן חיובי לגבי יהודים (כמו ״יהודים רבים אוהבים את ממדאני״, או ״מצביעים יהודים רבים תומכים בממדאני ורבים מסכימים איתו לגבי עזה״), בעוד שמו של קואומו הוזכר בהתייחסות חיובית כלפי יהודים פעם אחת בלבד.
גרוע מכך - קואומו זכה ליותר כותרות שדווקא ביקרו אותו לגבי היחס שלו ליהודים (״יהודים תומכי ממדאני אומרים שקואומו ׳משטיח׳ את הקהילה שלהם״), וכותרת נוספת תיארה את קואומו ככזה שמנצל אנטישמיות ככלי לגיוס מצביעים יהודים.
באופן כללי, המילה ״אנטישמיות״ הופיעה בחמש כותרות לגבי המועמדים, לעומת המילה ״אסלאמופוביה״ שהופיעה ב-14 כותרות. כלומר, תופעת האנטישמיות, שהייתה מאוד רלוונטית למרוץ, מוזערה יחסית לתופעת האסלאמופוביה, שלכאורה מונעת מאנשים להצביע עבור ממדאני.
ממדאני אומנם הוזכר בכותרות שהציגו ביקורת על היחס שלו ליהודים, אבל ביותר כותרות שהזכירו את שמו בהקשר חיובי כלפי יהודים. קשה לומר שזה משקף את המציאות.
למשל, כותרת על טקס לציון שנתיים ל-7 באוקטובר, שהתקיים בניו יורק, הזכירה שממדאני הגיע לטקס, בעוד שמו של קואומו לא הוזכר. בשורה התחתונה - כשבוחנים את הכותרות בלבד, לא ניתן להבין מהן שקואומו הוא זה שתומך באופן בלתי מסויג בקהל היהודי, אף שהוא בהחלט עשה זאת. נתון מעניין נוסף הוא שה״טיימס״ הזכיר את שמו של ממדאני ב-20 כותרות בהקשר של ישראל.
במהלך שנתיים של מלחמה, ישראל, כמו גם הקיצונים בממשלה ונתניהו, זכו לקיתונות של ביקורת ב״טיימס״. נראה, אם כן, שמי שניצל סנטימנטים שליליים כלפי ישראל כדי לקדם מועמד לראשות העיר היה דווקא ה״טיימס״, ולא אנדרו קואומו.
פוצלו והובסו
כמות השערוריות הפנימיות והמלחמה בין הממשלה למערכת המשפט, התקשורת ומערכת הביטחון, שוב מנעה מאיתנו לראות שהאתגרים האמיתיים של ישראל נמצאים דווקא מבחוץ. בין כל המריבות המקומיות, האם בכלל נשארת לנו אנרגיה להתעסק איתם?
הניצחון של ממדאני למעשה מצביע על קרע מדאיג לא רק בתוך ישראל עצמה, אלא גם בין ישראל ליהודים, ובעצם - בקרב יהודי העולם. הקהילה הקטנה שלנו, שכוללת 15 מיליון בני אדם בלבד, נחלשה. זוהי אחת התוצאות של המלחמה בעזה והתקשורת השלילית שספגנו במשך שנתיים.
עצם העמדתם של יהודי התפוצות במצב שבו הם צריכים לבחור בין תמיכה טבעית במדינת ישראל, לבין השתייכות לקבוצה פוליטית בארץ מגוריהם, הוא בעייתי.
התוצאה היא פיצול מאוד לא בריא בקרב העם היהודי, פיצול שאמצעי תקשורת כמו ה״טיימס״ מעודדים אותו ללא הרף. אחרי 7 באוקטובר וגל האנטישמיות שהגיע לאחריו - מרבית היהודים הבינו באופן טבעי את הצורך להתאחד ולשתף פעולה. אבל כוחות רבים מדי פועלים היום כדי לפצל את הקהילה הקטנה ולסכסך בין פלגיה. כל זאת, על אף ההיסטוריה הידועה שלנו, שרצופה ברדיפה.
בקרוב, הגזלייטינג של הקמפיין יצטרך לעמוד במבחן המעשים. מי שמצהיר שהוא אוהב יהודים ויילחם באנטישמיות, אבל גם אומר שאינו מכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, יצטרך להחליט איך להתמודד עם הפגנות אנטי-ישראליות שמלווה אותן אלימות נגד יהודים.
אבל המשמעות האמיתית של ניצחון ממדאני היא שיהודים בכל העולם איבדו כוח. ככל שבהנהגה היהודית ישכילו להבין זאת מהר ולפעול, כך ייטב. למרבה הצער ובשל הפוליטיקה הישראלית המקוטבת שהקצינה גם היא, כרגע אנחנו לא שם.
התרעות פיקוד העורף