כ־300 אלף איש גדשו בשבוע שעבר את רחובות ירושלים, אך לפי הערכות סטטיסטיות כל מפגין מייצג שלושה־ארבעה שותפים לעמדתו שנשארו בבית. לעיתים יותר. המגזר החרדי מונה נכון להיום קרוב ל1,400,000 איש, כך שהמפגינים מייצגים את חלק הארי של המגזר. כשמה כן היא, זו אכן הייתה הפגנת המיליון. המארגנים הצליחו לגייס את הגברים של המגזר, כמעט את כולם. קיבלו צווי גיוס והתייצבו ביום פקודה. לא לצה״ל, לצבא השחור.
כפי שמארגני המבצע לא טעו כשהבטיחו לתושבי מדינת ישראל את ״הפגנת המיליון״, הם לא טעו בתכנון המבצע וברושם שהותירה הצעדה. הם לא תכננו כמובן אירועים אלימים דוגמת תקיפת הכתבת, אך עם זאת ההפגנה נועדה מראש לשדר איום. איום שקט אבל נחרץ.
בערב אחרי ההפגנה דיברתי עם מכר מעיר אחרת, מאזור המרכז. בן 50 פלוס, חילוני מבטן ומלידה, ועד כמה שהצלחתי להבין (אנחנו נזהרים שלא לדבר פוליטיקה) הוא מה שנקרא ״ליכוד רך״. הוא צפה בצעדת הצבא השחור בחדשות. הוא שאל, "מה עושים? הרי אי אפשר לגייס אותם בכוח".
"על מה?", שאלתי, "הרי לא נגייס אותם בכוח. נסתפק בשב ואל תעשה". והוא אמר, "לא משנה. אם נפסיק את המימון, הם ישרפו את המדינה, ראית במו עינייך מה היה היום בירושלים. אין דרך להתמודד עם מאות אלפי אנשים. יהיו התפרעויות".
הכוחות הפוליטיים, השבטים, המגזרים בישראל נעולים בעמדותיהם כמעט באופן מוחלט. המלחמה באיראן, עסקת החטופים וסיום המלחמה, כל התמורות שחלו בשנה האחרונה וגרמו לתזוזות בדעת הקהל לכאן או לכאן - הסתכמו בהעברת 2 מנדטים מצד לצד. כמעט אין קולות צפים. ינצח או יכפה תיקו מי שיצליח להביא את בוחריו לקלפי באחוזים גדולים יותר. וגם, מפלגה זו או אחרת שלא תעבור את אחוז החסימה, עשויה להפיל את כל הפירמידה במתרס שאליו היא שייכת. ארגון יום הבחירות הוא שם המשחק.
עם זאת ישנה סוגיה אחת ויחידה שעשויה לשבור את גב הגמל ולתרום להכרעה. סוגיה אחת ויחידה שמסוגלת לגרום לזליגת קולות בטוחים לכאורה מגוש נתניהו - סוגיית ההשתמטות. בדומה לסוגיית החטופים, מדובר בעניין חוצה קווים. בתוך מגזרי אנוכי יושבת ועליי להעיד: תם טקס ההכלה וההבנה שבשתיקה שהפגינו במגזר הסרוג במשך עשרות שנים כלפי המגזר החרדי. גוש נתניהו קיבל את רוב הקולות במגזר בבחירות האחרונות. כעת, בחירתה הגלויה של הקואליציה במי שמסרב לחלוק בנטל, עשויה לשנות את דפוסי ההצבעה. גם בקרב מצביעי הליכוד שמוגדרים כ״ליכוד רך״ גוברת ההסתייגות מהברית הלא קדושה עם הסיעות שדוגלות בהשתמטות.
אז נכון, אין אחדות דעים בין מפלגות האופוזיציה, כולל מפלגתו של נפתלי בנט ומפלגתו של יאיר גולן, שתופסות מקום משמעותי על המפה גם אם טרם נכנסו לכנסת. אין בכך פסול. זה טבעה של דמוקרטיה פרלמנטרית. אך יש מכנה משותף. אג'נדה שמאחדת את כולם. ולא, זאת לא אג'נדת ״רק לא ביבי״.
על ראשי מפלגות האופוזיציה להישיר מבט אל הבוחר ולהבהיר: עליך להחליט - אם אתה ציוני ובוחר בצה״ל, תצביע לאחת ממפלגות האופוזיציה. אם תבחר במפלגה כלשהי מגוש נתניהו, שיהיה לך ברור: אתה בוחר לא בצה״ל אלא בצבא השחור. צבא שמפקדיו רואים בצה״ל איום. ולא, אין לנו דבר וחצי דבר נגד החיילים האלה. המפקדים שלהם הם הסיעה. החיילים הם אזרחי ישראל שמדינת ישראל לאורך עשרות שנים הפנתה אליהם גב ולמעשה כפתה באמצעות עקרון ״תורתם אומנותם״ את הגיוס שלהם לישיבות האנטי־ציוניות.
לנתניהו אין תשובות בנוגע להפגנה האנטי־ציונית האדירה בבירת המדינה. הוא גם לא יוכל להסביר מדוע שרי ממשלתו ושותפיו הפוליטיים והרב הראשי מעודדים הפגנה נגד צה״ל ונגד המדינה. הוא לא יוכל לקדם את חוק ההשתמטות ולמכור את הסחורה כאילו כלום. אפילו פרשת השחיתות בהסתדרות, שהולכת ומסבכת את הליכוד, קלה מבחינתו בהרבה ממפגן הכוח העוין בירושלים. אז התגלגלה לידיו פרשת ההדלפה שביצעה הפצ״רית. אז הפצ״רית העצימה את הקמפיין בהתנהלותה הילדותית. נתניהו הצליח להסיח את הדעת ממפגן הכוח האנטי־ציוני של שותפיו, מסדר העדיפויות המעוות שזועק לשמיים.
האם ירכב על גל הצלחת הקמפיין? האם ירוץ לבחירות בזק כשהאויבת הגדולה היא גלי בהרב מיארה (ולא חשוב שאין לה קשר להדלפה)? האם ינסה להתהדר בגלימה הביטחונית? ההחלטה אינה פשוטה. ממש לא.
נפוליאון לקח את הסיכון, ביקש לנצל את המומנטום ונכשל. הצבא הצרפתי בפיקודו נתקע במרחבים הענקיים של רוסיה והובס על ידי גנרל חורף הרוסי. שלושה חודשים במציאות הפוליטית, הציבורית והביטחונית של היום הם נצח. כמו החורף הרוסי. ההתלהבות מסיפור הטלפון האבוד של יפעת תומר־ירושלמי עשויה להתפוגג.
התרעות פיקוד העורף