"הייתי איש צבא 27 שנים", אמר רבין בנאומו. "נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום... תמיד האמנתי כי מרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום".
כשבסוף נפגשנו לריאיון קצר, הוא היה המום שישב מולו ילד. "אתה דן?", שאל ללא שמץ חיוך. בפעם השנייה פגשתי אותו בשגרירות באיטליה, במהלך נסיעה לאירופה. הוא כבר היה טיפה יותר נחמד, עם כוס וויסקי ביד. פעם אחרת התארחתי אצלו בבית ברמת אביב.
רבין לא ניסה להרשים בידע מופלג או במחשבות מקוריות כמו פרס, אבל היה לי ברור שהשילוב המיוחד של סקפטיות, פרגמטיות, בוטות ויכולת להבין את העיקר, עם רמטכ"לות - כשעוד התלוותה לזה הילה, העניקו לו מעמד מיוחד. זה מאוד חסר היום, כאשר פוליטיקאים מהמחנה הפרגמטי מפחדים שכל ביטוי לחזון ייתפס כנאיבי.
רבין פשוט ידע שכדי להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית, ישראל חייבת להיפרד מן הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה – וששלטון על מיליוני פלסטינים נטולי זכויות יכרסם בישראל מבפנים. עד כדי כך פשוט.
הוא ירד מן הבמה, צעד לעבר מכוניתו, ושלוש יריות נורו. מדהים איך רגע אחד יכול לשנות את ההיסטוריה. נתניהו, שנבחר בבחירה ישירה לראשות הממשלה בהפרש זעום לאחר חצי שנה, בגלל גל פיגועי התאבדות של חמאס, העמיד פנים שיכבד את הסכמי אוסלו, תוך כדי חנק שיטתי שלהם. המסר לישראלים היה שהשלום נאיבי, ולפלסטינים – שהמו"מ חסר תוחלת.
במקום היושרה הרבינית קיבלנו תרבות פוליטית של תחמנות ללא גבולות עם נתניהו, ששולט בפוליטיקה הישראלית במשך כשני שלישים מן השנים מאז הרצח, ופרויקט חייו הוא לגרום לישראלים לבוז לחזונו של רבין.
הגאונות האפלה של נתניהו הייתה לשכנע מספיק ישראלים שפשוט נגזר עלינו להיות מדינה דו־לאומית ששולטת במיליונים חסרי זכויות, וזה יחזיק מעמד ועדיין ייחשב למדינה יהודית, ואפילו דמוקרטית. אבל הטלטלה של השנתיים האחרונות, שניצתה בטבח 7 באוקטובר, ערערה את מסכת האשליות, וכל סקר מאז מצביע על הפסד צפוי לנתניהו בבחירות הבאות.
אני מעריך שהדבר שמזיק הכי הרבה לסיכוייו – עוד יותר מאחריותו לאסון והתחמקותו המבישה ממנה – הוא תלותו הכמעט מוחלטת במפלגות החרדיות. התעקשות החרדים להשתמט כאשר רבים משרתים 200 ימי מילואים, יחד עם שיעור הילודה המטורף, יצרו מצב בלתי נסבל שנתניהו חתום עליו.
המערכת הישראלית אינה זקוקה למלך או למשיח, אלא ל־61 קולות בכנסת. מי יכול להוביל את ישראל אל מחוץ לעידן נתניהו? קיימים ישראלים מצוינים למכביר. ובכלל, במצב כה מורכב ייתכן שהתשובה איננה אדם יחיד אלא ספקטרום – קואליציה של כשירות, שפיות ורצינות מוסרית, שישראל דחתה כבר שנים לטובת המוכר והביזיוני.
# גדי איזנקוט מייצג כובד מוסרי שנולד ממחיר אישי: הוא איבד בן בפעילות מבצעית בימי המלחמה בעזה. הוא משלב ריאליזם ביטחוני עם מצפון חברתי וסקרנות רעיונית נדירה בקרב גנרלים. כבן להורים יוצאי מרוקו, הוא עשוי לגשר על שסעים עדתיים. דיבורו שקט, ואמינותו חוצת מחנות. קצת כמו רבין, הוא לא מוכר כריזמה אלא חוכמה פשוטה וישירה.
ואולי יגיעו אחרים, ממקומות אחרים. זה לא משנה. הרבין הבא לא בהכרח ייראה כמו הישן. ייתכן שיבוא מן הימין. נדרשת נחישות, וחשובה גם היושרה – היכולת לראות במדינה מפעל משותף ולא נחלה פרטית. רוב הישראלים עייפו מן השחיתות ומן הקיצוניות. זה נכון גם בהקשר של היחס לערבים - בגלל הטבח קיימת זליגה ימינה.
דרומי חזר אליי כעבור זמן קצר וסיפר שהשרים אכן הצביעו, ובפועל בחרו בפרס – שר החוץ ויריבו הוותיק של רבין על הנהגת העבודה. על פרס נגזר למעוד: הוא החמיץ הזדמנות לבחירות בזק שהיה זוכה בהן בנקל, וכעבור כמה חודשים, אחרי ששינה את דעתו, המדינה כבר הייתה בעיצומו של גל טרור.
על מה כל זה מלמד? על העיקר. רבין הבין את זה. נתניהו לא מבין. ומה העיקר? הכי פשוט בעולם: לכל אחד יש מחליף.
התרעות פיקוד העורף