בשבוע שבו החדשות עוררו בחילה קשה: מפרשת הפצ"רית, ששברה שיאים של מעילה באמון וטיוח, ועד פרשת השחיתות החדשה (לכאורה, לכאורה) בהסתדרות, בשבוע כזה בחרתי להפנות זרקור לטוב שקיים כאן. והוא קיים. לגיבור שמסר את הנפש ולמשפחה המופלאה שממנה צמח. כדי שנזכור מי אנחנו, בזכות מי אנחנו קיימים כאן, ולמה אנחנו צריכים לשאוף.
קיבוץ נירים היה אחד היישובים הראשונים שהותקפו. כ-150 מחבלים פשטו עליו כבר בשעה 6:42. על פי תחקיר צה"ל, זה היה המקום האחרון שצה"ל נכנס אליו ב-13:24. אין צה"ל. רק אל"ם אסף חממי ושני חייליו. שלושה לוחמים מול עשרות רבות של מחבלים, שלושה לוחמים שהצילו רבים ומנעו בגופם אסון גדול יותר בקיבוץ.
קלארה ואילן הקפידו מאוד שדבר ממה שיאמרו בהספד לבנם, לא יוכל לשמש כלי לניגוח פוליטי של מי מהצדדים המקוטבים במדינה. שקיצונים לא ינצלו את דבריהם. הם חשבו על כל מילה ומילה. לא ראינו אותם בעצרות או בהפגנות. הם לא דרשו, לא התלוננו. המשיכו להפגין אמון במערכות המדינה. לא רצו לתת לאף אחד לעשות בהם שימוש פוליטי.
כן, הם בהחלט רוצים שתוקם ועדת חקירה. מה שקרה לא יכול להימחק כאילו לא קרה. אבל לא משנה להם איך יקראו לוועדה. העיקר שתקום ושתהיה ממלכתית ולאומית. מה זה לאומית מבחינתם? זו ועדה שיש בה גם אזרחים שאינם באים מהקצוות ולא רק בעלי תפקיד. העיקר שהכל ייחקר וייבדק עד תום.
לנחם ולהצדיע
בשקט ובצנעה הקימו ההורים בשנתיים שחלפו את עמותת "אוהבי אסף" והחלו להרים מיזמים אדירים למען לוחמים ומילואימניקים בדרכו של אסף: בית חינוך על שמו, פרויקט "חמניה" ללוחמות ומילואימניקיות, מכינה בהקמה, ועוד. הכל עם סלוגן שאולי יצא לכם לראות מתנוסס על סטיקר: "תהיו טובים, תהיו חממי", ועליו פניו הטובות של בנם.
פעם, בשיחה עם אילן, עשיתי טעות ושאלתי אותו על הפרויקטים להנצחת אסף. הוא מיהר לתקן אותי: "לא הנצחה. הנכחה. אנחנו מנכיחים את אסף. הוא לא זקוק להנצחה. אסף במעשיו הנציח את עצמו".
שאלתי את קלארה אם חשבו או דיברו איתו אי פעם על האפשרות שייפגע או שייהרג בשל המסלול שבו בחר. האם חששו לחייו? היא סיפרה שרצה להיות רמטכ"ל מגיל 3. שניתב וניווט את חייו לשם. סיפרה איך היה מאייר, משרבט וכותב מהלכים צבאיים במחברות ובספרי הלימוד בתיכון. זו הייתה ההחלטה. ואיש לא היה יכול לעצור אותו מלממשה.
איבדנו לוחם ומפקד אדיר שלא פחד, שחתר למגע, שהבין מיד את גודל האירוע וגודל השעה. שקיבל אחריות באמת במקום שבו אחרים ברחו ממנה.
הייתי אצלם השבוע. רבים-רבים באו לנחם ולהצדיע. רבים, ביניהם פצועים מחרבות ברזל שלא הכירו את אסף. למשל, מגיע פתאום אדם קטוע רגליים על כיסא גלגלים מלווה ברופא מבית לוינשטיין, בעל חזות חרדית.
"לא תאמיני לסיפור שלו", אילן אומר. "לפני כמה חודשים הגיע לפתע לבית. מבלי שהכרנו אותו ובלי הזמנה ועל שתי רגליים. כאמור, לא הכרתי אותו וחשבתי שבא לשאת לי דרשה. אמרתי שאיני מעוניין. להפתעתי, הסביר שהוא לוחם (חוזר בתשובה) ורק בא לתת כבוד לאסף".
אותו אדם נפצע לפני קצת יותר מחודש בלחימה בצפון ורגליו נקטעו. הוא רק בתחילתו של שיקום, אבל התעקש להגיע ולנחם את ההורים של אסף הנערץ ביום ההלוויה. כן, מלח הארץ כמו אסף.
אי אפשר לומר שההורים חשים הקלה וגם לא סגירת מעגל. אבל תם פרק א' הקשה מנשוא. פרק מכאיב ונטול ודאות בן שנתיים. מתחיל פרק ב' קשה וקבוע של שכול. תודה לאסף. תודה לאילן ולקלארה על הבן המופלא. הלוואי שנהיה ראויים לו. שנהיה טובים. שנהיה חממי.
התרעות פיקוד העורף