לכן, יש ניגוד עניינים מובהק בכך שהגוף, שהוא החשוד המרכזי, ינהל את חקירת החשד. אולם, כהרגלה בקודש, המערכת המשפטית כולה "צופפה שורות" כדי לאפשר את ניגוד העניינים הזה, וזאת אף שהיא עצמה אוסרת על נבחרי ציבור באיסור חמור אפילו להימצא במראית עין של ניגוד עניינים.
באופן לא מפתיע, סגן הפצ"רית, שהיה אמור לנהל בדיקה מקדמית מקיפה, לא חקר איש מהפרקליטות הצבאית - והודיע ליועמ"שית שלא נמצא אף חשוד בפרשה. לאחר שעתירה נוספת הוגשה לבג"ץ, השיבה היועמ"שית בתגובה, שעתה נראית קומית למדי, כי "לא נמצאה ולו אינדיקציה ראשונית המצביעה על מקור העברת המידע... ואין בנמצא פעולות חקירה קונקרטיות שאותן ניתן לבצע והטומנות בחובן פוטנציאל ממשי לקידום הבדיקה הפלילית".
וכך, באמצעות הכשרת ניגוד העניינים על ידי היועמ"שית ובג"ץ, המערכת המשפטית כולה הציגה מצג שווא של חקירה רצינית שכבר אפשר לסגור אותה, וכולם מרוצים, או לפחות כולם במערכת המשפטית מרוצים.
למדה משופטי העליון
ההתנהלות השערורייתית הזו מצד היועמ"שית, בית המשפט העליון והפרקליטות הצבאית התאפשרה מלכתחילה משום שבמערכת המשפטית מושרשת תפיסה עמוקה שעל פיה חשוב מאוד לאכוף את כללי ניגוד עניינים על נבחרי הציבור, אבל הם עצמם מצויים מעל לזוטות כאלו, מאחר שהם מלאכי שרת. תפיסה זו הושרשה בעשורים האחרונים, והיות שהיא מרכיב מרכזי בהפיכה המשטרית האיטית שהמערכת המשפטית מחוללת פה מאז סוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, היא נפוצה היום מאוד גם בקרב חלקים נרחבים בציבור.
השופט יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון שלנו, ישב בדין בתיקים של עיריית תל אביב בשעה שכתב אישום מטעמה תלוי ועומד נגדו כי הוא החליט שזה לא ניגוד עניינים – התנהלות שאם פוליטיקאי היה חוטא בה, עוד באותו היום הוא היה מגיע למשרדי 433 – ולמרות זאת הוא אפילו לא זומן למתן עדות במשטרה.
אחרי התפקיד המרכזי שמילאה היועמ"שית בהשארת חקירת ההדלפה בידי הפרקליטות הצבאית, ולנוכח מה שנחשף לאחרונה על המעורבות הנרחבת של הפצ"רית ושל בכירים אחרים בפרקליטות הצבאית בזיהום החקירה הפלילית ובשיבוש הליכי חקירה לכאורה, שוב ברור לכל כי היועמ"שית אינה יכולה לעמוד בראש החקירה הפלילית הזו בשל ניגוד עניינים. ברור לכל, מלבד ליועמ"שית כמובן. היא מתעקשת שהיא צריכה לנהל את החקירה, למרות האחריות האישית שלה לכך ששיבוש החקירה בפרקליטות הצבאית נמשך עד עתה.
הרי היועמ"שית תיאלץ לתת עדות ותישאל אם ידעה על שיבוש החקירה בפרקליטות הצבאית, ולכן היא לא יכולה בשום פנים ואופן לנהל את החקירה או להיות מיודעת לגביה. יתרה מזו, היועמ"שית התחייבה בפני בג"ץ שסגן הפצ"רית יעמוד בקשר עימה במהלך ניהול הבדיקה המקדמית ויתייעץ עימה, כך שמחמת ניגוד עניינים היא גם מנועה מלבדוק מדוע לא התנהלה בדיקה אמיתית בפרקליטות הצבאית.
החלטה זו של היועמ"שית תמוהה במיוחד לנוכח החשד המבוסס נגד הפצ"רית שהיא שיבשה חקירה במשך יותר משנה. למרבה הצער, הפצ"רית ניצלה את הפרצה שהיועמ"שית סיפקה לה, והשמידה את הטלפון הסלולרי שלה, הראיה המרכזית בתיק. חרף כל המתואר לעיל, היועמ"שית עדיין עומדת על דעתה שכללי ניגוד העניינים לא חלים עליה.
אין עניין באמת ובצדק
ושוב, הכל נמדד אצל האופוזיציה על פי העיקרון הקדוש מכל – האם זה "טוב לביבי" או "רע לביבי". הרי אם המקרה היה הפוך, הם היו יוצאים בחמת זעם נגד ראש ממשלה שפועל בניגוד עניינים. אבל משום שהיועמ"שית "לעומתית" לנתניהו, הם יכשירו באופן פבלובי כל שרץ מצידה. התנהלות זו אופיינית לא רק לאופוזיציה אלא גם לקואליציה ולמנהיגיה. הכל נקבע על פי הפוזיציה הפוליטית, והאמת והצדק כבר לא מעניינים כמעט אף אחד.
המערכת המשפטית הרחיבה בעשורים האחרונים את הלכות ניגוד העניינים, עד שכיום גם צל צילו של ניגוד עניינים יכול לא רק להגביל נבחר ציבור אלא גם לנטרל את הממשלה כולה. כך למשל בעניין מינוי ראש השב"כ, מינוי שמתבצע על ידי הממשלה. היועמ"שית עצמה עמדה על כך שבשל חקירת יועצים ללשכת ראש הממשלה בפרשת קטארגייט, לא רק שראש הממשלה עצמו, שאינו חשוד בפרשה, אינו יכול למנות ראש שב"כ בשל הקשר החלקי של ראש השב"כ לחקירה, אלא שגם הממשלה על כל שריה אינה יכולה לעשות זאת.
העמדה של היועמ"שית בסוגיית ניגוד העניינים הייתה אז כה נוקשה, שהיא לא הסכימה לשום פתרון חלופי כגון מניעות של ראש השב"כ החדש מעיסוק בפרשת קטארגייט. אולם מסתבר שעמדתה הנוקשה של היועמ"שית ביחס להשפעתם של כללי ניגוד עניינים על הממשלה, מתפוגגת לחלוטין כאשר מדובר בניגוד עניינים של המערכת המשפטית, ובייחוד כאשר הדבר נוגע לה עצמה.
אולי ההסבר הטוב מכולם לסטנדרט הכפול שהמערכת המשפטית פועלת לפיו בהחלת כללי ניגוד העניינים על נבחרי הציבור, לעומת ההחלה השונה לחלוטין של אותם כללים עליה עצמה, מצוי בדברים שאמר בכיר לשעבר במשרד המשפטים בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" על התעקשותה של היועמ"שית לעסוק בחקירת הפרשה: "ניגוד עניינים זה דבר שאדם מרגיש עם עצמו. אם בהרב מיארה הייתה מרגישה שהיא מנועה מלעסוק בתיק הזה מבחינה נפשית, אז היא יכולה למנות מישהו אחר. אם היא לא מרגישה ככה, אז אפשר לסמוך עליה".
בקיצור, מה שמותר ליופיטר אסור לשור, ומה שבהרב מיארה אוסרת על נבחרי הציבור, מותר לה ולשאר מלאכי השרת של המערכת המשפטית.
התרעות פיקוד העורף