להפשיל שרוולים | מידן בר

השבוע, בערב לזכרו של רבין בסימן 30 שנה, באולם צנוע במועצה אזורית מנשה, הייתי שם לצד רבים אחרים. להקה צבאית שרה מגוון שירים יחד עם אומנים נוספים, ולא יכולתי שלא לשים לב כי מרבית הקהל כבר היה בוגר באותו ערב בשנת 1995. בני נוער בקושי היו, גם נציגים של יישובים ערביים במועצה לא עלו לנאום, ושני קצוות אלו הם הבסיס לזיכרון האמיתי שלו.

נציג הצבא, קצין חינוך ראשי, נאם והתייחס לאיסור הבלתי מובן שהושת בזמנו על להקת הנח"ל לשיר את "שיר לשלום". אבל השיר הושר ובקול גדול עם קהל רב.

בשבוע המציין זיכרון לרצח ראש ממשלה, רבים ציינו כי רצח פוליטי יכול עדיין להתרחש גם היום. אני חושב על סבא וסבתא שלי שעלו לארץ, לחמו בגדודי הפרטיזנים ועשו דרכם למחנות הריכוז. האם הם היו יכולים לקבל את ההערכה הזו? כנראה שלא, ואני מקשיב לדור המבוגר ממני שאומר כי שבע ממלחמות וזה המאבק של הצעירים. ואני שואל את עצמי: האם הם יכולים להבין כי זה של כולנו? אופייה של המדינה הוא של כולם.

לצד הפרשיות של הפצ"רית ויו"ר ההסתדרות, הרשו לי לומר מילה על האנשים שנבלעים בתוך כל פרשה ועשו דרכם במעלה הסולם ואחראים גם ללא מעט דברים טובים ומועילים שכולנו מרוויחים מהם.

אך כמו שהטיפו תמיד, הם יעמדו לגורלם לפי החוק. אחריות לפרשות מסדר גודל כזה עומדת גם לפתחנו. היינו שם, ראינו דברים או לא הבנו עמוק מספיק, שתקנו ואמרנו לעצמנו שזו פוליטיקה.

החשודים ייחקרו ויועמדו לדין, הקריירה הציבורית שלהם הסתיימה, אבל העתיד שלנו לא. עלינו ללמוד מכך כי גופים ציבוריים הם גם שלנו, הציבור. כל גוף גדול כזה הפועל מתוקף חוק הוא חלק מאותן רשויות עצמאיות המרכיבות את הדמוקרטיה.

אסור לוותר עליהן ובוודאי שלא להשלים עם המתרחש בהן. היום זו הפרקליטות הצבאית או ההסתדרות, אבל מה קורה אצלכם ברשות המקומית, במפעל ובעבודה? מה עם אלו שלא מסוגלים להרים את ידם או לפתוח את פיהם? האם תוכלו להיות להם לפה ולידיים?

השנה תהיה שנת בחירות ומלחמה. חיזבאללה, שבהשמדתו מיהרנו להתפאר, לא הולך לשום מקום; האיראנים, שקולם לא נשמע, לא עברו לשחק כדורמים; ובסוריה רב הנסתר על הגלוי.

אנחנו נילחם ונבחר, נבחר במה להילחם ונילחם בבחירות שלנו. סופה של השנה הבאה יהיה נקודת ציון חשובה עבור קהלים רחבים שעברו ארבע שנים קשות שבאו אחרי קורונה. אופייה של מדינת ישראל מונח על הכף.

אל מול עשייה פוליטית רחבה ומחאה עזה, ישנם פורומים רבים הקוראים לאחדות או להורדת הדציבלים. חבר'ה, הקוּמְבּיַה הזו לא תעבוד, כמו שהביחדנס הזה לא מייצר תוכנית.

מתי בפעם האחרונה נסעתם לשומרון, או ביקרתם במרכז תל אביב? מתי הגעתם לבני ברק בחמישי בערב לתיקון, או פסעתם באלנבי בליל שבת? נכון, יותר נוח ללכת למקום שאותו אתה מכיר, עם אנשים כמוך, אבל שינוי לא עושים עם מי שדומה לך. ואומץ לב הוא לפעמים מה שלא פופולרי ולא מקובל, תשאלו את יצחק רבין, לוחם ומפקד, אדם מופנם ואנושי, שקיבל אחריות אישית בשם מטרה לאומית.

אל תשכח את התקווה

קמפיין הבחירות מעלה הילוך, וההסכמים הקואליציוניים העתידיים כבר נחתמים. רפורמה בשוק התקשורת תעבור בתמיכת המפלגות החרדיות, בתמורה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, בתמורה לפיצול תפקיד הייעוץ המשפטי שכנראה נדרש.

אבל באותה נשימה בדיוק, העברת חוק שלפיו חוות הדעת המשפטיות של היועצים לא יחייבו את הגופים שתחתם הם מכהנים - זו רפורמה על סטרואידים שנעלמת לנו בפקק האינסופי ובטרללת החדשותית במהדורה המיוחדת.

הכל עבר בקריאה טרומית, משפחות החטופים כבר לא בחדרי הוועדות בכנסת, שעובדות במלוא המרץ לקראת 27 באוקטובר בשנה הבאה - יום הבחירות, שיתקיימו במועדן.

לאחרונה נשמעים ביתר שאת קולות הקונספירציה, שהכל מתוזמן ומתוכנן, שיש דיפ סטייט משמעותי בעולם וגם כאן. העיסוק המוגבר בכל אלו אולי מרתק, אבל גם מסיט מחקר הפרטים העובדתיים של כל מקרה לגופו. לא הכל קשור ומכוון לצערי, לא תמיד יש יד מכוונת, אלא לפעמים מדובר באווירה כללית או בהלך רוח המתירים פעילות מסוימת שלא ראינו בעבר.

זה לא לטובה, וגם חוסר שליטה יכול לשרת גורם כזה או אחר. הוא בוודאי לא משרת את הציבור. נדרש לפעמים לעשות סדר בכל כך הרבה פרטים שנדחפים אלינו בפוש אינסופי, וזה לא פשוט.

קצת פחות חדשות וקצת פחות דעות ונתונים יעזרו לנו. אז נסו לא לראות יותר מעשר דקות את הערוץ האהוב עליכם, ולתת חמש דקות לערוץ שלא רציתם לראות או החרמתם. תחזיקו חזק ותנשכו שפתיים. הם מוקצים, אבל גם להם יש מקום בפסיפס הישראלי שירוץ איתכם לממ"ד באמצע היום או יתגייס איתכם למילואים הקרובים.

זו מדינה צעירה מדי מכדי לנוח על זרי הדפנה ולהתענג. כאן צריך עדיין לעבוד קשה, אז בואו נהיה פרקטיים. ניקח פרשה אחת ביום, וזה קשה, נחפור באתרים כדי להבין שני פרטים שלא ידענו.

קחו את הרשת החברתית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, וכתבו אחת לשבוע מה דעתכם. תתחילו בפשיעה ותסיימו בחינוך, מה לדעתכם צריך לעשות. ועכשיו דמיינו מה יקרה כשמיליון איש יעשו כמוכם.

חפשו מוצר אחד בסופר, אחת לשבוע, ובדקו כמה עולה אותו המוצר בדיוק במדינה אירופית שאתם מכירים, ואם הפער יעלה על 20% - תכתבו שהפסקתם לרכוש אותו ותקראו לאחרים לעשות כמוכם. באופן הגון והוגן, גם הטור הזה יהיה לכם לפה. אתם מוזמנים לכתוב ולהציע, כאן השיח לא יתלהם, והמילים לא ייאמרו בצעקות אגרסיביות.

הקהל עמד לשירת "התקווה", המקפלת בתוכה את הציווי להיות אופטימיים. כי בשלום או במלחמה, ההמנון שלנו הוא התקווה - ממנה גזרו בבקשה תוכנית עבודה. אין לנו כל ברירה.