עמדתי עם שלושת הילדים שלי מול מקרר הגלידות. עשרות מותגים, טעמים ואריזות, וכל אחד מהדרדקים משנה את דעתו כל שלוש שניות. אחרי דקה כבר נשמעו אנחות של חוסר סבלנות מאחורינו בתור. אחרי שתיים, גם אני רציתי לברוח.
בסוף כל אחד בחר משהו, אבל בדרך לאוטו שלושתם התלוננו שהגלידה של האחר נראית טעימה יותר. ואני חשבתי לעצמי – איך זה שעם כל כך הרבה אפשרויות, כולם יוצאים מאוכזבים?
בעולם השיווק קוראים לזה פרדוקס הבחירה: אנשים אוהבים שיש להם מבחר, אבל לא אוהבים לבחור. ככל שיש יותר אפשרויות, כך גדל גם הסיכוי שנתחרט. תמיד נשארת המחשבה שאולי דווקא האפשרות שוויתרנו עליה הייתה טובה יותר. וככל שהמבחר גדל, כך עולות הציפיות לבחירה המושלמת, ויחד איתן האכזבה.
אבל הפרדוקס הזה לא שייך רק למקרר הגלידות. הוא נוכח גם במקרר הפוליטי. ריבוי מועמדים ואלטרנטיבות למנהיגות יוצר בדיוק את אותן תחושות של עומס, בלבול ואכזבה. כל מועמד מבטיח לייצג בדיוק את הערכים והעמדות שלך, אבל ברגע שהוא מועֵד או חורג – הקסם נעלם. ברשתות אפשר לראות את זה היטב: פוסטים זועמים של מאוכזבים ממנהיגים שלא עמדו בציפיות, שמסבירים להם איך עליהם להתנהג ומה עליהם לעשות.
העם אולי רוצה הרבה אפשרויות, אבל מה שהוא באמת צריך זו מנהיגות אחת ברורה. לא זו שאומרת את מה שנעים לשמוע – אלא זו שמוכנה לשלם מחיר על מה שנכון לעשות. גם אם זה אומר שעל המועמדים לפרוש מהמרוץ.
התרעות פיקוד העורף