עבירה, מבוכה, הסתרה, נפילה. כמה שגרתי הסיפור הזה - מפרשת ווטרגייט החשובה ועד סקנדל אדוארדס הזניח, מפרשת קו 300 המטלטלת ועד פרשת הפרקליטה הצבאית הראשית, שעודנו בעיצומה. לעיתים זו עבירה קלה – כמו הדלפה או רומן מחוץ לנישואים (שאינו עבירה, רק תקלה פוליטית) – שמובילה להסתרה מרשיעה. לעיתים זו עבירה כבדה – כמו הריגת מחבל ללא סמכות – שמובילה להסתרה, שרק מוסיפה חטא על פשע.
כדרך הקלישאות, גם הקלישאה המוכרת ש״ההסתרה גרועה מהפשע עצמו״ לפעמים נכונה ולפעמים פחות נכונה. במרץ 1968, כוחות אמריקאיים טבחו באזרחים בדרום וייטנאם. המשתתפים בטבח דיווחו שהיה קרב. הצבא האמריקאי לא התאמץ לגלות את האמת. העיתונאי סימור הרש הוא שחשף את הזוועה, בנובמבר 1969. יותר מ־20 חיילים הועמדו לדין. אחד הורשע: וויליאם קיילי. פשעו: רצח של 22 אזרחים. עונשו: מאסר עולם. עונשו בפועל: אחרי שלושה ימים בכלא עבר למעצר בית. באמצע שנות ה־70 כבר שוחרר.
ושוב נאמר - אין מה להשוות. ברור שאין מה להשוות. ובכל זאת, חוקי הסקנדלים פועלים כשגרה: הציבור לא אוהב תביעות נגד לובשי מדים. הפוליטיקאים נענים לרחשי לב הציבור. המשפטנים, בעיקשותם העצית, לא יודעים לגלות גמישות מספקת. הם הופכים ממאשימים לנאשמים. אם לא למדו משהו מההיסטוריה העשירה של שערוריות, במדינתם או במדינות אחרות, הם גולשים במדרון, במאבק חסר סיכוי נגד כוחות חזקים מהם. לפעמים נעצרים בזמן, לפעמים אחרי הזמן, או הרבה אחרי הזמן. אולי נדליף – כדי להוכיח את צדקתנו. ואז נשתוק, כדי שלא יגלו את הדלפתנו. ואז נשקר, כדי שלא יפענחו את שתיקתנו. ואז נזרוק את הטלפון לים. עוד רגע קט, והחיילים שהועמדו לדין על עבירת התעללות, מתנקים מהכתם שדבק בהם. עוד רגע קט, והמשפטנים שהתעקשו, בלי לזהות את הגבול, משלמים את מחיר הדבקות במטרה.
אין חידוש גדול בקצינים שמשקרים כדי להסתיר את מעשיהם. גם לא בקצינים בדרגת אלוף. בפרשת לבון זויפו עדויות ומסמכים, ונמסרו הצהרות כוזבות לוועדת החקירה (אולשן־דורי). בנימין גיבלי היה ראש אמ״ן. הוא כמעט בלי ספק שיקר. גם על אריאל שרון – כך קבע בית המשפט – מותר לומר ש״רימה״ את ראש הממשלה מנחם בגין בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שרון כבר היה אז אלוף בדימוס, ושר הביטחון.
אם אכן שיקר לבגין – בית המשפט סירב להכריע במחלוקת היסטורית, וחוקרי התקופה ממשיכים להתווכח על השאלה הזאת עד היום – זאת כנראה לא הייתה הפעם הראשונה. ״אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת״, כתב עליו דוד בן־גוריון. זה היה עוד לפני ששרון נעשה מנהיג צבאי למופת, ואחרי שמשה דיין כבר נעשה מנהיג כזה, אחרת, גם עליו אפשר היה לכתוב את אותו משפט. ועל עוד כמה וכמה אלופים.
באומן הודח על ידי יריב שזכה לתמיכה כלכלית ופוליטית של ארגונים אוהדי ישראל. הוא הודח לא משום שהיה הבולט ביותר מכלל יריבי ישראל בקונגרס. הוא הודח לא משום שהיה לו כוח לגרום נזק משמעותי ליחסי ארה״ב־ישראל. הוא הודח כדי לשלוח מסר: הצבעה אנטי־ישראלית היא הצבעה מסוכנת. הצבעה אנטי־ישראלית עלולה לגבות מחיר פוליטי כבד. היום זה באומן, מחר זה מישהו אחר. כדאי לחשוב היטב לפני שמצביעים. כדאי לחשוב היטב אם מדיניות אנטי־ישראלית היא מהלך משתלם.
ממדאני נולד באוגנדה. הוא לא יהיה נשיא ארה״ב. אבל כדאי בכל זאת לשים לב לתמיכה ולייעוץ שהוא מקבל מברק אובמה, כי יותר מכל פוליטיקאי אחר, הנסיקה של ממדאני מזכירה את זו של אובמה. מועמד מרקע אחר, מתרבות אחרת, עם קול אחר. מועמד שמיטיב לדבר, מועמד שהצעירים אוהבים.
אבל כדאי לשים לב גם להבדל הגדול בינו לבין אובמה. כאשר ברק חוסיין התמודד לנשיאות ארה״ב, ובקהילה היהודית החלו להתגלגל טענות על כך שהמועמד לא מספיק פרו־ישראלי, אובמה ויועציו מיהרו להילחם בשמועות ובהאשמות. אובמה הלך להופיע בבתי כנסת, בארגונים יהודיים, דיבר על ישראל בחום, הבטיח תמיכה, גייס שליחים יהודים מוכרים כדי שישכנעו את כלל היהודים – לא רק צעירים פרוגרסיבים, אלא את כלל היהודים – שנשיאותו לא תסטה מהקו הקבוע של תמיכה אמריקאית בישראל.
בסך הכל – ועל זה כמובן אפשר להתווכח – אובמה גם עמד בדיבורו. נכון שנשיאותו לא הייתה ידידותית במיוחד לישראל. נכון שהיו לו הרבה מאוד עימותים עם ממשלת ישראל, נכון שמתח עליה ביקורת, נכון שהחליט לחתום על הסכם מביך עם איראן, נכון שלא פעל בתקיפות בסוריה. אובמה היה מהנשיאים הפחות מוצלחים ביחסי ארה״ב־ישראל. אבל – וזה אבל חשוב – הוא לא קעקע מהיסוד את בסיס היחסים. הוא לא קבע שאין לישראל מקום כמדינה יהודית תחת השמש. הוא לא ביטל את הסיוע האמריקאי. הוא לא שבר את הכלים.
אובמה פעל במסגרת מערכת הכללים הישנה, הנוחה. מערכת כללים שקובעת שפוליטיקאי אמריקאי החפץ חיים, למעט בכמה מקרים ייחודיים של פוליטיקאים שבאים ממחוזות יחודיים, צריך להיות באופן כללי בעד ישראל. ממדאני, בהיבחרו לראשות העיר ניו יורק, מציב סימן שאלה גדול מעל מערכת הכללים הזאת. הוא יהיה ראש העירייה הראשון של ניו יורק לאחר הרבה יותר ממאה שנים, שהיהודים מצביעים נגדו בהמוניהם. הוא יהיה ראש העירייה הראשון לאחר הרבה יותר ממאה שנים, שהיהודים יודעים שלא תהיה להם השפעה עליו. ונכון – יש גם יהודים של ממדאני. מיעוט מקרב הכלל. מיעוט שתומך בממדאני ואולי גם יוכל להשפיע עליו. אלא שזו תהיה השפעה שמובילה למעשים המנוגדים למה שרוב היהודים רוצים. כלומר, השפעה יהודית שמחלישה את כוחה של הקהילה היהודית המאורגנת.
האזינו למה שהוא אומר על ונצואלה. ריאיון טלוויזיוני. המראיינת שואלת: "האם ימיו של הנשיא ניקולאס מדורו ספורים?". ״הייתי אומר שכן. אני חושב כך, כן״. ברק אובמה בישר באופן דומה למדי, שימיו של הנשיא בשאר אל־אסד בסוריה ספורים. זה לקח בערך עשור עד שהתחזית התממשה, ולא באופן שאובמה ציפה לו, ולא בזכות המנופים שאובמה הפעיל כדי להביא לתוצאה הרצויה.
אובמה דיבר יפה יותר מטראמפ, אבל התקשה בהפעלת מנופי כוח. מול הסורים – התקפל. מול האיראנים – ניהל משא ומתן לא קשוח. גם מול ממשלת נתניהו השיג רק מעט מאוד. כשנשיא לא יודע להפעיל כוח, זה ניכר בכל זירה. גם בזירה שבה לישראל יש עניין שיופעל כוח (כמו איראן), גם בזירה שבה לישראל אין עניין שיופעל כוח (כמו ירושלים).
טראמפ אינו בדלן. הוא נשיא מתערב וכוחני. הוא כופף את נתניהו כדי לכפות עליו הסכם שלא כל כך רצה. הוא מאיים על ניגריה בתקיפה אם לא תשפר את יחסה לנוצרים. הוא מציב כוחות צבא מוכנים לתקיפה בוונצואלה, בתביעה להחלפת המשטר. אם טראמפ יצליח, אם המשטר יוחלף, זה יהיה עוד הישג שיוכל להתנאות בו בראיונות ובהופעות – הישג שיש לו משמעות גלובלית. ונצואלה היא מקור אנרגיה חשוב. היא גם בת ברית של הסינים ושל הרוסים ושל האיראנים. החלפה של משטר מדורו היא החלשה של ציר ההתנגדות לארה״ב. היא תזכורת לשאר העולם שדוקטרינת מונרו, הדוחה כל ניסיון של כוח שאיננו ארה״ב למצוא משענת ביבשת האמריקאית הדרומית, עודה בתוקף. טראמפ מתכוון לאכוף אותה.
אפשר לומר: חכם על חלשים. על ונצואלה, על ניגריה. הוא לא מצליח לכופף את ולדימיר פוטין כדי לעצור את המלחמה באוקראינה. הוא מנהל מערכת מורכבת של משא ומתן עם סין, שגם עליה אין בכוחו לאיים. אפשר לומר גם אחרת: הוא מפעיל כוח במקום שבו כוח יכול להביא לתוצאה המקווה, ונמנע מהפעלת כוח במקום שבו התוצאה עלולה להיות קטסטרופה. השוטר העולמי לא מוכרח להיות קריקטורה על הקריקטורה הלא מוצלחת של שוטרים (אחד קורא, אחד כותב). השוטר העולמי יכול להיות חזק כשצריך, אגרסיבי כשצריך, חכם כשצריך. את הפושעים הקטנים הוא מכניע מהר. מול הפושעים הגדולים הוא מתנהל בזהירות. מהלך של צריח בוונצואלה, משפיע על המלכה בבייג׳ינג.
כמה מנהיגים ישראלים מביטים בטראמפ בהתפעלות ובחשש. מצד אחד – התחזקות של אמריקה היא בשורה טובה לעולם. מאז תחילת ימי ברק אובמה, ישראל מתלוננת על נסיגה אמריקאית, על בריחה אמריקאית, על אדישות אמריקאית, על חולשה אמריקאית. את התלונה הזאת אפשר לאפסן. מצד שני – כמו שכבר אמרנו – שימוש בכוח הוא הרגל מנהיגותי שקשה להשתחרר ממנו. כשמדורו מפריע, מפעילים כוח נגד מדורו. אם ישראל תפריע, יופעל כוח גם נגדה. לא במובן של כוח צבאי כמובן. על ישראל יש לארה״ב מנופי לחץ רכים יותר, שמובילים לתוצאה הרצויה להם.
דוגמה קלה: סיפוח בשטחים. כבר שנתיים שמנהיגים ישראלים משתעשעים ברעיון הזה, תוצאה מקווה של ניצחון במלחמה. הם השתעשעו בו בתקופת הכהונה הראשונה של טראמפ, וקיבלו ביטול לטובת הסכמי אברהם. הם השתעשעו בו שוב מאז תחילת כהונתו השנייה, וקיבלו ביטול לטובת – הפעם לטובת שום דבר. וליתר דיוק: לטובת הניסיון של טראמפ להמשיך לקדם את הסכמי אברהם, ולטובת שמירה על יחסיו הטובים של ממשל טראמפ עם מדינות ערב. ״זה לא יקרה, כי נתתי את מילתי למדינות ערב״, כך, בפשטות, סיכם הנשיא האמריקאי את הנושא. חתם אותו.
ישראל לא תספח גרגיר מאדמות יהודה ושומרון כל עוד הנשיא מחזיק בעמדתו זו. ולמי שבונה על סיפוח בעידן שלאחר טראמפ, כדאי לעיין בעמדתו של המועמד לרשת את טראמפ במפלגה הרפובליקנית – ג׳יי די ואנס. ״הגדה המערבית לא תסופח על ידי ישראל״, קבע סגן הנשיא, אחרי ש״נעלב״ מהצבעה בעד מהלך כזה, בעת ששהה בביקור בישראל.
גם ג'ו ביידן התנגד לסיפוח כמובן וגם אובמה. אבל אלה היו נשיאים שישראל תמרנה מולם בחוצפה פחות מבוהלת. מול הממשל של טראמפ ישראל לא יכולה להעז. לא מכיוון שהוא פחות אוהד ישראל מקודמיו הדמוקרטים, אלא משום שהוא יותר כוחני מהם. מי שממרה את פיו, בעיקר אם אינו חסין כמו פוטין, או עוצמתי כמו סין, נושא בתוצאות שמורגשות היטב.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, במאמרים מהעיתונים ה"ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג׳ורנל", בספר "Vietnam: An Epic Tragedy 1945־1975" מאת מקס הייסטינגס, בספר "Watergate: A New History" מאת גארת׳ גרף.
התרעות פיקוד העורף