הטקטיקה של נתניהו להתמודדות עם המבוכה הזו היא שימוש חוזר ב"לא זוכר" או "לא יודע". כשהתובע תדמור מציג לו דברים הפוכים שאמר בחקירת המשטרה, הוא מגיב בלעג, משל גירש זבוב טורדני מעל פניו. כשהוא במצוקה ממש, במקום להגיב הוא משתלח בפרקליטות, נואם נאומי מליצה על פועלו והישגיו או מדביק הלצה מאולצת כלשהי. לא אלאה אתכם בתמלילים, אפשר למצוא אותם בפיד הטוויטר של כתבי המשפט ובעיקר אצל אור־לי ברלב.
אלא שכל זה לא מחזיק מים. בסוף, כשמנקים את ההפרעות ומנכשים את ההתנקשויות, נותרות הסתירות, המבוכות וכמובן המספרים והעדויות. כשנתניהו טוען שהוא רק אחד מאלה שקיבלו ממילצ'ן סיגרים, מוצגות לו עדויות של מילצ'ן ואנשי צוותו שהוא הלקוח העיקרי. כשנתניהו טוען שהסיגרים לא סופקו על פי דרישתו, מציגים לו נתונים שכן. אז הוא מפיל את זה על רעייתו. כשנתניהו מודה בחקירתו, או לא מכחיש שביקש לקבל את הסיגרים בשקיות שחורות אטומות, הוא מסביר מעל הדוכן כי לא רצה "שהסיגרים ייפרמו", אבל בחקירה הודה ש"לא כולם מכירים את חוק המתנות". וכן הלאה.
מי יודע, אולי בעתיד יטען נתניהו שחיימובסקי בכלל הועסק על ידי קטאר. כך או אחרת, כדי להציל את עצמו הוא לא זורק רק את המדינה מתחת לגלגלי האוטובוס הביביסטי, אין לו בעיה להשליך כלאחר יד גם את הטובים והמסורים באנשיו. לאחר מותם.
התרעות פיקוד העורף