"נמאס לי להיות בדיסוננס של לשנוא את הגוף שלי ומצד שני להרים לעצמי כל בוקר במראה", כך אמרתי לתזונאית החדשה שלי לפני שבועיים. כשאני אומרת חדשה אני מתכוונת ליחידה. מעולם לא הייתה לי תזונאית אמיתית שתלווה אותי, הלכה למעשה עם המאהב והאויב הגדול ביותר שלי, הלא הוא המזון, או בשמו הנוסף האוכל, או בשמו הכן והמשקף יותר- הנחמה לעת מצוא.
כאן המקום להגיד שיש רגעים שאני אכן עפה על עצמי ועל גופי בבגדים מסוימים, אחרי אימון או סתם יום מוצלח שאני מרגישה שכיבדתי אותו באכילה נכונה. אבל בגדול ועם מלוא ההצדעות שאני מצדיעה לבטני המחייכת (כן אחרי לידה שלישית שהייתה לא מזמן הפופיק מחייך כי הוא בגדר משוואה עם נעלם, ואחרי שהוא מסיים לשחק איתי מחבואים אני מוצאת אותו בין השיפולים), אני חושבת שצריך כאן טיפול זוגי עמוק ביחסים ביננו. זה מצחיק איך לכל תחום בחיים אנחנו הולכים למומחים שונים: למאמן כושר, לפסיכולוג, לספר, לפדיקוריסטית, אבל איכשהו ליחסים שלי עם האוכל תמיד אמרתי "נסתדר, נסתום את הפה קצת, נוותר על חטיף חלבון בעשר בלילה, אני הרי מדריכת כושר במיל', הצלחתי אחרי הלידה השנייה לרדת, אני סך הכל חמודה בלבוש שחור וכשאני צמה כל היום" ושלל תירוצים ושקרים. ועל כן, קרה הרגע המשמעותי ורחב הבינה כשהבנתי שגם בזה אני חייבת עזרה.
הגעתי לתזונאית (שימו לב, לא דיאטנית), הנושאת את שמי. החיבור היה מידי, כי היא מתמחה באכילה רגשית. וכך בדייט הראשון שלנו סקרתי לה את ההיסטוריה המשפחתית-זוגית-עצמית שלי עם אוכל. כבר הרגשתי שירדו לי כמה קילוגרם מהגוף מעצם הדיבור הממושך וההכרה בתנודות לאורך השנים עם המשקל מסיבות שונות. כשהתחלתי לדבר איתה על מה אני אוכלת, עוד טרם נשקלתי ונחרדתי, הבנתי שיש בעיות באיזון החלבוני שלי. כשעליתי על המשקל וראיתי את אחוזי השומן הלא חינניים וכשהבנתי שלא מדובר במסת שריר (שכל הזמן סיפרתי בעיקר לעצמי שיש לי), הבנתי שאני מתחילה לנהל יומן אכילה ופוחתת באחוזי השומן הדומים בהווייתם לגבינת מסקרפונה.
כאן קרה דבר מעניין, לא פחדתי, שמחתי. פתאום קלטתי שעם כל ההבנה שלי, אני לא מבינה הרבה. לפתע הזרועות שלא הייתי מרוצה מהן - נהיו חברות, פתאום הבטן התחתונה נתנה לי יד ואמרה - אנחנו ביחד במסע הזה. פתאום הטוסיק היה קפוץ והצלוליטיס החווירו, פתאום הצוואר התמתח כבת יענה למשמע הבשורות החגיגיות. פתאום הבנתי שזה לא הקלוריות, שאגב לא היו גבוהות, כמו ההרכב התזונתי הלא נכון.
פתאום סלחתי לגוף הזה, שלי, החמדמד, שפעם כשהייתי בחטיבת ביניים רציתי שידגמן בתצוגות אופנה (כבודו במקומו והוא עשה זאת פעם אחת), לרגע הבנתי שדי עם המירוץ לחיטובון, די עם המחשבות של "מה יגידו" וההשוואות בין אז להיום, די לדבר עם מוחי על גנטיקה בעייתית ולחפש אשמים לא רלוונטיים, די להימנע מלחם, כאילו הוא טורף, די גם לעשות עיניים לגלידה שווה ולפנטז עליה ימים כלילות. כאילו היא אדם ברודי, תאכלי אותה כבר קיבינימט, במקום לעשות שילובים מוזרים של טחינה עם מעדן חלבון קפוא.
הבנתי שרק ברגע שאני אשחרר תפיסות חשוכות על עצמי, הקילוגרמים ישתחררו ממני בקלות יותר. כנראה שבגלגול הזה כבר משקלי לא יורכב מפעמיים חמסה, כנראה שלא אהיה גבוהה יותר וצעירה יותר, אבל אהיה בריאה יותר לגופי, לנפשי, לליבי, לעצמותיי, שכבר אומרים לי שנים "חפרת, פשוט תעשי, יאללה די".
התרעות פיקוד העורף