כאשר רסיסי הזכוכית כיסו את רחובות גרמניה בליל 9 בנובמבר 1938, ועשן הלהבות מבתי הכנסת היתמר לשמיים בדיוק לפני 87 שנים, מעטים הבינו שהם עומדים בפני נקודת המפנה המכרעת בהיסטוריה המודרנית. ליל הבדולח לא היה רק פוגרום אכזרי שבו נרצחו עשרות יהודים, נשרפו מעל 1,400 בתי כנסת ובתי עסק בבעלות יהודית, ונעצרו כ-30,000 יהודים שנשלחו למחנות ריכוז.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה מדינה מודרנית רתמה את כל מנגנוניה – משטרה, משפט, תקשורת וחינוך לביצוע פוגרום ממוסד נגד אזרחיה היהודים. ליל הבדולח היה הרגע שבו שנאה מוסתרת הפכה לאלימות גלויה, תחת לגיטימציה משפטית ומוסדית מצד גרמניה הנאצית, והעולם שתק.
בשבעה באוקטובר 2023, חמאס ביצע את הטבח הנורא בישראל, הפוגרום הגדול ביותר נגד יהודים מאז השואה בו נרצחו למעלה מ-1,200 אזרחים ונחטפו יותר מ-250 אזרחים וחיילים, ובמקום סולידריות עם הקורבנות, קמפוסים אקדמיים ברחבי העולם המערבי הפכו לזירה של שנאה ואנטישמיות בוטה. סטודנטים יהודים נתקלו בשמחה גלויה לטבח, בהצדקה של אלימות נגד אזרחים, ובהאשמות קולקטיביות כלפיהם. היה זה רגע פוקח עיניים שחשף עד כמה דק הגבול שמפריד בין דיון אקדמי לשנאה חסרת הצדקה ופראית.
יממה לאחר הטבח צונאמי של אנטישמיות שטף את העולם. אלה היו השנתיים הקשות ביותר ליהודים בתפוצות. יהודים נרצחו, הותקפו, הופלו, הודרו. שוב ראינו שלטים האוסרים על כניסת יהודים, ראינו פגיעות וחילול מוסדות יהודיים בכתובות וסמלים שראינו בגרמניה הנאצית, ראינו יהודים מורידים מזוזות מפתח בתיהם. האנטישמיות היא בכל מקום, ברחובות, בקמפוסים, במקומות עבודה, וברחבי הרשת שם שנאת היהודים הופצה כמו וירוס קטלני.
ליל הבדולח מלמד אותנו שהסוף לא מגיע בבת אחת. הוא מגיע בשלבים: תעמולה מסיתה, אלימות מילולית, חקיקה מפלה, שתיקה מוסדית, ולבסוף אלימות פיזית המתקבלת כלגיטימית. כל שלב מכשיר את הקרקע לשלב הבא.
כיושב ראש מצעד החיים, אני רואה בליל הבדולח כמו גם באנטישמיות כיום דפוס חוזר: מילים הורגות, בורות הופכת לאמת, אקדמיה ומדיה מפיצים את השנאה, ומוסדות מדינה ושומרי סף נכשלים בחובתם להגן - שתיקה הופכת לשותפות.
אלפי הצעירים שמועדים במצעד החיים והולכים בין ביתני המוות באושוויץ-בירקנאו, מנסים להבין כיצד הגענו לשם, איך התאפשר הניסיון להשמיד את העם היהודי. התשובה היא שהנאצים לא התחילו באושוויץ. הם התחילו בכיתות הלימוד שבהן לימדו שנאה, ברחובות שבהם לגיטימציה ניתנה לאלימות, ובאוניברסיטאות ששתקו.
אנו, מחנכי הדור הזה, נושאים באחריות כפולה. עלינו להעניק לדור הצעיר את הכלים לזהות את הסכנות באנטישמיות, בשנא ובגזענות. עלינו ללמד אותם על העבר עבור ההווה והעתיד. אך אל לנו להסתפק בכך. עלינו להזכיר לצועדים, היהודים והלא יהודים כאחד, את חוסנו ורוחו החזקה של העם היהודי. עלינו לטפח את הגאווה בתקומת ישראל והעם היהודי.
אולי המקבילה המזעזעת ביותר לליל הבדולח נמצאת לא בתוכן האלימות עצמה, אלא בתגובת המוסדות. ככתוב בתיעוד ההיסטורי, "הכנסיות לא הוציאו שום ביקורת פומבית על הפוגרום וגם מן האוניברסיטאות לא באה שום ביקורת גלויה." האקדמיה הגרמנית, שהייתה אמורה להיות מעוז של אמת ומצפון מוסרי, נדמה כאילו איבדה את קולה.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת ו״לעולם לא עוד״ התבררה כהבטחה ריקה. אירועי השנתיים האחרונות מוכיחים זאת ששמונים שנה לאחר השואה העולם נכשל. נכשל בזיכרון, נכשל במוסר, נכשל בעמידה לצד העם היהודי.
לכן, “לעולם לא עוד” איננה קריאה עולמית – היא המשימה שלנו. היא קריאה לאחריות לאומית, לציונות מוסרית, להגנה על עצמנו, על ילדינו ועל זהותנו. התפקחנו מהאמונה שהעולם יגן עלינו. ההיסטוריה לימדה אותנו שהביטחון, הקיום והזיכרון בידינו. אנחנו, העם היהודי ומדינת ישראל, נושאים את לפיד “לעולם לא עוד” לא כסמל של קורבן, אלא כסמל של חיים, עמידה, וגאווה לאומית. גורלנו לא ייכתב עוד על ידי אחרים, אלא על ידינו.
התרעות פיקוד העורף