היום, כשהעולם מציין חמישים שנה לאותו נאום מכונן, דבריו של הרצוג לא רק רלוונטיים, אלא מהדהדים בעוצמה צורבת מתמיד - כנבואת זעם שהתגשמה במלואה.
הרקע לאותה החלטה אומללה היה פוליטי וציני. בשנת 1975, ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי מזדהות, בהובלת מדינות ערב, ניצלו את הרוב האוטומטי שלהן בעצרת הכללית כדי להעביר החלטה שכל מטרתה הייתה לבודד את ישראל ולשלול את עצם הלגיטימיות שלה.
הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, הוצגה כאידיאולוגיה גזענית - מהלך שהפך את קורבנות הגזענות הגדולה בהיסטוריה לנאשמים. הרצוג, בנאומו הנוקב, חשף את הצביעות הזו והזהיר כי "רוע גדול שוחרר על העולם. תועבת האנטישמיות".
נדרשו 16 שנים עד שהעוול הזה תוקן, לפחות על הנייר. בשנת 1991, בעקבות שינוי מאזני הכוחות הגלובליים עם קריסת ברית המועצות, העבירה העצרת הכללית את החלטה 4686.
החלטה קצרה זו ביטלה במפורש את קודמתה, והכירה בכך שההשוואה בין ציונות לגזענות הייתה שגויה מיסודה. לרגע אחד נדמה היה שהשפיות והאמת ניצחו, וכי האו"ם יכול לחזור בו משגיאותיו.
אך איזו אשליה מתוקה זו הייתה. למרבה הצער, ניתן לטעון בביטחון מלא כי האו"ם של ימינו עוין לישראל אף יותר משהיה ב-1991. החלטה 3379 אולי בוטלה, אך הרוח הרעה שהולידה אותה חיה ונושמת במסדרונות הארגון.
מועצת זכויות האדם של האו"ם הפכה למכונה משומנת של גינויים אוטומטיים נגד ישראל, בעודה מתעלמת באופן שיטתי מזוועות המתרחשות במקומות אחרים. הדה-לגיטימציה שהרצוג נלחם נגדה הפכה למדיניות דה-פקטו.
הרוחות הרעות הללו לא נשארו כלואות בין כותלי המטה בניו יורק. הן חלחלו החוצה, הזינו את האקדמיה, הדביקו תנועות פרוגרסיביות והכשירו את הקרקע לעלייה המבהילה בתקריות אנטישמיות ברחבי העולם.
הקמפוסים באוניברסיטאות, שהיו אמורים להיות מגדלור של נאורות, הפכו לחממות של שנאה, שבהן סטודנטים יהודים נאלצים להסתיר את זהותם.
ניצחונו בעיר קוסמופוליטית ומרכזית כל כך אינו רק אירוע פוליטי מקומי; הוא מסמל את כניסתם של קולות עוינים למיינסטרים הפוליטי, באופן שהיה בלתי נתפס רק לפני עשור.
הרצוג הבין שההתקפה על הציונות היא המסכה המודרנית של שנאת היהודים העתיקה. חמישים שנה אחרי, אנו עדים להתממשות נבואתו. המאבק לא תם - הוא פשוט שינה זירה.
הקרב של חיים הרצוג אינו נחלת העבר. זהו קרב יום-יומי על האמת, על הצדק ועל זכות הקיום. קולו, הקורא לנו לעמוד איתן מול השקר והשנאה, ולקרוע מעלינו כל פיסת נייר, רלוונטי היום יותר מאי פעם.