ויש גם בושה. בושה על מה שהם נאלצו לעבור 11 שנים ארוכות. בושה על זה שלא הקשבנו להם. שלא עמדנו מאחוריהם. שראינו בהם סוג של רעש רקע, מטרד מיותר, הצקה. "מה הם רוצים? הרי הוא מת, זו בסך הכל גופה", אמרו האנשים בליבם, חשבו רוב הישראלים בתוך עצמם. "די, שיתמקדו באבל שלהם. שיניחו לנו. לא עכשיו. אחרי החגים. לפני החגים. תנו קצת שקט".
בושה על זה שלא הבנו שהם צודקים. שלא ראינו את הכתובת על הקיר. היה כתוב בה שמי שלא מתעקש להביא קצין לוחם לקבר ישראל, מי שמעדיף להמשיך את הפלרטוט עם חמאס ואת מדיניות ה"הכלה", מי שלא פועל בכל האמצעים וסוגר את כל הברזים כדי לתת כבוד אחרון ללוחמיו, ישלם בסוף את המחיר.
בושה על זה שאלמלא אסון 7 באוקטובר סגן הדר גולדין לא היה חוזר אתמול הביתה. בושה על זה שאם היינו מקשיבים למשפחתו המדהימה - ללאה ולשמחה ולמני ולצור ולאיילת - יכול להיות ש-7 באוקטובר לא היה קורה.
כי בשורה התחתונה, היותנו ישראלים מנצח את הכל. את הפועל נגד מכבי נגד בית"ר, את החילונים נגד הדתיים, את הספרדים נגד האשכנזים. בסוף, כמו שהגולדינים אומרים, זו הרעות. נשארנו בלי מילים, ביחד.
התרעות פיקוד העורף