ים המלח איננו רק פלא טבע עולמי, אלא מראה לדרך שבה מדינה בוחרת לנהל את משאביה. המקום הנמוך בעולם הולך ונעלם, לא רק פיזית, אלא גם מוסרית. הוא נעשה סמל לנטייה הישראלית לנהל את העתיד כמאזן ולא כחזון.
בימים האחרונים חתמה ממשלת ישראל על מסמך עקרונות עם חברת ICL, מסמך המסדיר את סיום זיכיון ים המלח הצפוי להסתיים במרץ 2030. מדובר באירוע היסטורי כאשר לראשונה נקבע מתווה להעברת הבעלות על המפעלים, המתקנים והקניין הרוחני למדינה, תמורת 2.54 מיליארד דולר. מדובר בהסדרה פיננסית תפעולית מובהקת. המסמך עוסק בערכים כספיים, בזכויות ובהעברת בעלות, אך אינו כולל רכיבים תכנוניים, סביבתיים או חברתיים.
בנוסף, המדינה תשפה את החברה על השקעות עתידיות בפתרון הקבע לקציר המלח, המוערכות במאות מיליוני דולרים, והחברה התחייבה לשמור עד תום התקופה על השקעות ותחזוקה שנתית.
מבחינה טכנית, זהו צעד חשוב לפיו הותווה מתווה ברור ומוסדר לסיום תקופה בת שבעה עשורים. אבל מבחינה ציבורית, זהו תמרור אזהרה. המסמך מגלה מדינה שיודעת לחשב ולמדוד אך לא לחלום ולשמר. המדינה מטפלת במשאב טבע עולמי כאילו היה עוד פרויקט ובוחנת כמה עולה, מי מקבל, מתי נמסר ומתעלמת למעשה ממה שנותר ככל שנותר.
קריאה מדוקדקת במסמך מגלה גם מה הוא לא כולל. אין בו מילה על השפעות סביבתיות, על ירידת המפלס, על הבולענים, על תיירות, או על קהילות מקומיות. אין בו מנגנון קרן שיקום, אין אחריות בין-דורית ואין אזכור להשפעות החיצוניות (Externalities) של תעשיית הכרייה על הקרקע, המים, האקלים והבריאות הציבורית המתורגם למחיר כלכלי משמעותי אותו נכון וראוי להביא בחשבון.
המסמך מדבר בשפת הנגזרת הראשונה בלבד של תזרים, שווי נכסים, עלויות תחזוקה. אבל משק מודרני נמדד גם בנגזרות נוספות ובהן השפעה על אנשים, על טבע, ועל אמון הציבור. האם אגב יצירת הכנסות ורווחיות נגרם נזק לסביבה ולחברה? האם זה מובא בחשבון התמחור? האם נזקים שאינם ברי השבה מובאים בחשבון? ליד הכלכלה יש גם את המבחן הערכי, מוסרי מנהיגותי.
בהיבט הכלכלי הצר, המדינה עשתה את שלה. בהיבט החברתי, סביבתי, ערכי - היא כשלה. כאשר החשב הכללי מתחייב "להמליץ לגורמים המוסמכים לקבוע הסדרים לשימור הפעילות התעשייתית בישראל המבוססת על משאבי ים המלח", הוא מדבר ומתכוון להבנתי לשימור תעשייה ולא על שימור טבע. על פריון ולא על קיימות.
הטבע ושימורו, לצערי, איננו בא בחשבון בנכסי המדינה, וחבל שכך. כך יוצא שהחוזה החדש מבטיח המשכיות עסקית, אך לא המשכיות סביבתית. הוא מגן על תזרים המזומנים והרבה פחות, אם בכלל, על מפלס הים.
מדובר בתפיסת מדיניות שמסתכלת על הכלכלה כעל מערכת סגורה ולא כעל מערכת חיה. במערכת סגורה, כל פרט נמדד בפני עצמו כדוגמת רווח, השקעה, תשואה. זו כלכלה שמחפשת איזון חשבונאי במקום חוסן מערכתי. במבט כזה, כל החלטה נבחנת רק לפי תרומתה לשורה התחתונה, בלי למדוד את המחיר החיצוני שלה, בדרך של הפגיעה בקרקע, באדם ובאמון הציבור.
אבל כלכלה איננה מכונה סגורה. היא מערכת חיה. כלכלה חיה מחייבת לראות את הקשרים, לא רק את המספרים. היא מודדת לא רק צמיחה, אלא גם רווחה; לא רק יעילות, אלא גם אחריות. וצריך לזכור שהמשק פועל בתוך סביבת חיים ולא בתוך גיליון אקסל.
בעולם המפותח כבר הופנמה ההבנה שכלכלה בריאה נשענת על אחריות רחבה יותר. מדינות כמו ניו־זילנד, נורווגיה וקנדה מנהלות את משאביהן לפי מדדים של Wellbeing Economy, כלכלת רווחה כוללת, כלכלה המשלבת צמיחה עם רווחה, טבע וקהילה. בנקים מרכזיים באירופה כוללים זה שנים עלויות סביבתיות וחברתיות (ESG) כחלק מהערכת הסיכון הפיננסי.
אבל בישראל, גם כשמדובר במשאב לאומי בקנה מידה עולמי, התפיסה נותרת ליניארית במסגרת שורה של מספרים, בלי תמונה רחבה. אפשר וניתן לעשות זאת אחרת. תום הזיכיון בשנת 2030 יכול להפוך להזדמנות להקמת תוכנית לאומית לשיקום ופיתוח אזור ים המלח - "ים המלח 2040", תוכנית שתשלב תעשייה נקייה, אנרגיה מתחדשת, תיירות אקולוגית ומחקר בינלאומי. תוכנית שתהפוך את האזור ממוקד הפקה למוקד התחדשות.
אבל לשם כך, הממשלה כקולקטיב, בשילוב המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה, משרד הכלכלה ועוד שותפים צריכה לראות את עצמה לא רק כצד לחוזה, אלא כצד לחזון. כי ים המלח הוא לא רק מקור הכנסה. הוא מהווה גם מקור זהות. מקרה בוחן משמעותי להתייחסות המדינה לנכסים ייחודיים המחייבים ראיה הוליסטית המשלבת בין כלכלה וערכים. הוא מספר את סיפור היחסים שלנו עם הטבע, עם העתיד ועם עצמנו.
הוא מראה למדינה ששוקלת את משקלו של המלח בתרגום כספי ושוכחת את משקלה של החברה על המחירים שזו משלמת. וההסדר עם ICL הוא נקודת מבחן לא לכמה המדינה תקבל, אלא מה היא תשאיר אחריה. זו המשמרת שלנו. ויפה שעה אחת קודם. וכפי שנכתב ואל לנו לשכוח – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
התרעות פיקוד העורף