לכולנו יש נטייה לצייר את העבר בצבעים ורודים, לזכור אירועים באופן חיובי יותר מכפי שחווינו אותם בזמן אמת. אני מכירה את התופעה, ובכל זאת מעזה להתגעגע למפלגה שאיננה, למנהיגים שאינם, וממשיכה לחפש את הבית הפוליטי.
רבים מחברותיי ומחבריי למגזר מתגעגעים למקף הזה, לחיבור בין "דתי" ל"לאומי", בין "תורה" ל"עבודה". מתגעגעים למפלגה דתית אך לא משיחית, ממלכתית ולא רק מגזרית. געגוע לייצוג הנאמן של המשולש הרעיוני – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל – ואי-רצון במפלגת ימין רדיקלי הפועלת בעיקר בנושאי ארץ ישראל ובנושאים סקטוריאליים. געגוע למפלגה ששמה דגש על חיזוק החינוך הממלכתי, מקדמת את השיח הרב-תרבותי ומשמשת מקף המחבר בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית".
המציאות הפוליטית יצרה פיצול והקצנה במחנה הציוני-דתי וגם בעם כולו, והותירה "רוב דומם" של דתיים לאומיים מתונים, של מסורתיים ושל אנשי ימין ומרכז ממלכתיים ללא בית פוליטי ברור. בכל המפלגות כמעט יש חברי וחברות כנסת דתיים הנאמנים לרוח זו, אך סדר היום שמובילות המפלגות מייצר סדר עדיפויות אחר. למשל, נושאי דת ומדינה נמסרים בהסכמים קואליציוניים לחרדים, וכמוהם סוגיית השירות וההשתמטות.
אני מבינה שכמעט לא ניתן להקים היום מסגרת פוליטית חדשה ברוח הדתיות הממלכתית של מפד"ל הישנה, גם בגלל הצורך במשאבים ארגוניים וכלכליים עצומים, גם בגלל אתגר אחוז החסימה, וכמובן בגלל היעדר מנהיגות כריזמטית שיכולה ורוצה להוביל מהלך כזה. לכך נוסיף את הצורך של מנהיגי מפלגה כזו להתמודד עם דמויות רבניות שמשפיעות על רבים מהציבור הדתי, רבנים שמחייבים קו אידיאולוגי אחיד ונוקשה יותר. לכן אין פלא שפוליטיקאים דתיים, שאינם במפלגת הציונות הדתית, בחרו להיטמע במפלגות אחרות, להשתחרר ממחויבות לרבנים ולוותר על שייכות למסגרת פוליטית דתית.
הקושי להקים מפלגה כזו ברור, ועדיין מותר להתגעגע. המפלגה הנכספת צריכה לייצג קול של איזון, מתינות ושפיות, לבטא תנועה חברתית רחבה שתקום מתוך ציבור שמואס בקיטוב. ציבור שרוצה כאן ממלכתיות ומדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. אז גם אם הגעגוע אוטופי ולא ישים, הוא מבטא משאלת לב וכמיהה, ומתכתב עם השיר “אהבת הארץ” של יהודה עמיחי: "וְהָאָרֶץ אֶרֶץ חֲבִילָה/ וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, וְהִיא קְשׁוּרָה חָזָק/ וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים".
התרעות פיקוד העורף