הסכם כתוב מגדיר, מטבע הדברים, חוקים ונוהג מקובל בין מדינות. חוקים ונוהג כאלה מטילים לרוב מגבלות וריסונים על השימוש בכוח צבאי, ומעבירים את מערכת היחסים לפסים של שיתופי פעולה אזרחיים שתפקידם ליצור הזדמנויות.
חתימה על הסכם ביטחוני בלבד משמעותה הטלת ריסונים רשמיים (בגיבוי אמריקני) על ישראל, בעוד שהפן של ההזדמנויות - ה"מה יוצא לישראל מזה" - הנמצא לרוב בהסכמים אזרחיים ובנורמליזציה, נעלם כליל מן השיח.
בפועל, א-שרע נכנס לבית הלבן מכניסה צדדית, ללא שטיח אדום, והפגישה עצמה הייתה סגורה לתקשורת - בניגוד למנהג הקבוע בבית הלבן בתקופת טראמפ. ארה"ב רואה בסוריה ציר תפיסתי וגיאוגרפי חשוב במבנה האזורי החדש שהיא מנסה לעצב, אך אין זה סוד שלכולם יש בעיה עם האיש.
אחמד א-שרע (אל-ג’ולאני), לשעבר בכיר באל-קאעידה בעיראק ואף אסיר בכלא האמריקני, התגלה כאסטרטג מתוחכם - אך מטרותיו אינן ברורות, ולא ברור אם נטש לחלוטין את דרך הטרור. גם הצטרפותו לקואליציה נגד דאעש לא הבהירה את כוונותיו, כאשר אנשיו מוסיפים לטבוח במיעוטים בסוריה תחת דגלים ג’האדיסטיים קיצוניים.
ארה"ב מנסה כעת "להלך בין הטיפות": לקרב את א-שרע אליה, אך במקביל לבחון את אופיו האמיתי. גם תמונותיו משחק כדורסל עם בכירי סנטקום (אויביו לשעבר) הן ניסיון אמריקני מובהק לקרבו ולשדר זאת כלפי דעת הקהל.
הנכונות הסורית להתקדם מובנת: האינטרס העליון של דמשק הוא "הלבנת המשטר" - קבלת לגיטימציה בינלאומית שתאפשר את שיקום המדינה. לשם כך יש צורך בהסרת סנקציות וגיוס השקעות עתק. החסם העיקרי הוא ישראל, שמתנגדת להכרה אמריקנית גורפת במשטר הסורי החדש, במיוחד כשהוא בן חסותה של טורקיה.
בימים האחרונים עלה שוב לכותרות נושא "ההסכם הביטחוני" בין ישראל לסוריה - מהלך המדגיש התקדמות מדורגת ובניית אמון בשלבים, עד לנורמליזציה מלאה. א-שרע עצמו ביטא עקרון זה בפומבי.
אך בעוד שהאינטרסים של ארה"ב ושל סוריה ברורים, דווקא הנכונות הישראלית לשדר פתיחות להסכם ביטחוני בלבד - מבלי לעסוק בפן האזרחי - מעוררת סימני שאלה.
סוריה: מדינה אחת או פסיפס מסוכן?
סוריה מעולם לא הייתה ישות אחידה טבעית. כיום, לאחר המלחמה, היא מחולקת למסגרות דתיות ואתניות שונות - נוצרית, מוסלמית, כורדית ודרוזית - כאשר לפחות אחת מהן (הדרוזית) חוצצת בין הגבול הישראלי לכוחות המשטר. כל הסכם שייחתם כיום עם המשטר משמעו לגיטימציה למדינה הסונית הקיצונית שהפכה להיות דה-פקטו מדינת הלכה.
כוחות הביטחון הסוריים הם ברובם אנשי "היאת תחריר אל-שאם" ומיליציות איסלאמיסטיות שנאבקו נגד אסד. המכנה המשותף שלהם: תיאולוגיה ג’האדיסטית הדוגלת במאבק מזוין נגד כל מי שאינו מוסלמי - כולל ישראל.
בנוסף, המשטר החדש הוא בן חסותה הישירה של טורקיה - שחתמה עמו לאחרונה על הסכמי הגנה משותפים. טורקיה, בעלת ברית קרובה של קטאר והאחים המוסלמים, מספקת לצבא הסורי החדש ייעוץ, מערכות ואמל"ח.
ההסכם הביטחוני - רווח או מלכודת?
במצב הנוכחי, ישראל נהנית מחופש פעולה צבאי מלא בסוריה, בעוד שמשטר א-שרע הוא זה שנאלץ "להלך על ביצים" כדי להשיג לגיטימציה לשיקומו. הסכם ביטחוני בלבד יטיל ריסונים על ישראל - אך לא יעניק לה דבר בתמורה.
ההיסטוריה מלמדת: כבר היו מצבים דומים בעבר שבהם לחץ אמריקני הוביל את ישראל לצעדים שפגעו בה קשות. כך למשל, הדרישה האמריקנית לבחירות חופשיות ברשות הפלסטינית ב-2006 - שבסיומן עלה חמאס לשלטון בעזה.
גם ההסכם הביטחוני האחרון עם לבנון, שהתעלם מהמרכיבים הכלכליים של חיזבאללה, הוכיח שהסדרים ביטחוניים בלבד אינם פותרים בעיות - אלא דוחים אותן.
הזדמנות אסטרטגית - בתנאי שתהיה נורמליזציה
חשוב שהסדר אזורי חדש יכלול את סוריה - היא גשר יבשתי חיוני בין איראן, עיראק ומזרח אסיה לבין הים התיכון. אך השאלה היא איך: עם מי חותמים, מה מרוויחים, והאם המהלך מחליש את טורקיה או דווקא מחזק אותה.
ישראל מחזיקה כיום במנוף לחץ משמעותי - "חותמת הכשרות" הישראלית הנחוצה לסוריה כדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית. זהו חלון הזדמנויות נדיר לשינוי.
כל הסכם שיכלול מרכיבים ביטחוניים בלבד, בלי נורמליזציה ובלי הצטרפות להסכמי אברהם, פירושו דחיית ההכרעה באשר לדמותה של סוריה החדשה לעתיד לא ידוע.
ישראל ניצבת כעת בפני שתי חלופות: להמשיך במצב הקיים, המעניק לה חופש פעולה והרתעה. להוביל מהלך מדיני שיכלול נורמליזציה וסדרה אזרחית-מדינית שתעצב את סוריה החדשה ותפחית את ההשפעה הטורקית-ג’האדיסטית.
כל עוד סוריה זקוקה לשיקום וללגיטימציה מישראל - זה הזמן לפעול. הסכם ביטחוני בלבד יפגע בהרתעה ויעניק לגיטימציה לג’האדיסטים, תוך שימור תוצאות הסכמי סייקס-פיקו הישנים.
לפני כל החלטה - יש לחשוב שוב על התועלת האמיתית שבהסכם ביטחוני בלבד, ולחשב מסלול מחדש.
התרעות פיקוד העורף