זו לא הפעם הראשונה שבה עם ישראל נדרש להגדיר מחדש את משמעות החינוך לאחר טלטלה לאומית. בניגוד לעבר, הפעם מדובר בדור שגדל בתוך מציאות דיגיטלית מואצת, רווית מסרים מנוגדים ותמורות תרבותיות. מערכת החינוך ניצבת כיום בפני אתגר כפול: שיקום נפשי וחידוש רעיוני. עליה לאזן בין הצורך להשיב לתלמידים את תחושת הביטחון האישי ובין הצורך לסייע להם בעיצוב תודעה לאומית איתנה, לטעת בהם שורשים ולשדר להם אופק ערכי.
כשניצבנו בפני איום קיומי מוחשי, והדפנו בגבורה את אויבינו, גבר הצורך בהבנת משמעותה של ריבונות ובחלקו של הפרט בשימורה. כעת מתחדד הצורך להעמיק את החינוך לזהות יהודית-ציונית ולאהבת הארץ, דווקא בתקופה שבה שבים הקולות המבקשים לטשטש את יסודותיה הרוחניים של המדינה.
ביסוד כל מערכת חינוך עומדת שאלת האדם שהיא מבקשת לעצב. החברה הישראלית זקוקה לבוגרים בעלי שיפוט מוסרי עצמאי, שמסוגלים להכריע בין טוב לרע. בית הספר הוא אחד המקומות האחרונים שבהם ניתן לעצב תודעה מוסרית וביקורתית באמצעות לימוד עומק, עיון, שיח פתוח והצבת גבולות ברורים.
כעת יש צורך במדיניות חינוכית עקבית, שמעניקה לגורמי השטח כלים אמיתיים לפעולה. נדרשות תוכניות עומק להכשרת מורים בתחום החוסן, הקמת מרכזי למידה אזוריים לתוכני זהות ומורשת, ויצירת שיתופי פעולה אפקטיביים בין משרד החינוך, האקדמיה והמגזר השלישי. תלמידי ישראל צריכים להכיר את פסוקי שמות וישעיהו, כמו את הטבלה המחזורית ואת הכללים הגיאומטריים. להבין את חזון הנביאים ובד בבד לרכוש שליטה ביישומי הבינה המלאכותית.
השנים הקרובות הן הזדמנות לבחון אם נדע לתרגם את אירוע המלחמה לערכים אזרחיים של אחריות, לכידות ויוזמה, כדי שנוכל להעניק לדור הצעיר תחושת משמעות וביטחון. אם נחזור לשגרה הישנה והמוכרת של סטגנציה, היעדר מעוף ויוזמות שנקברות בהר הבירוקרטיה, נחמיץ את אחת ההזדמנויות המשמעותיות בתולדות החינוך בישראל.
מתוך שברי המלחמה עלינו להצמיח דור שמכיר את סיפורו, מאמין בצדקת דרכו, שואף לידע ולהישגים, ויודע לשלב בין שכל חד ללב שקשוב לעמו. דור כזה יוכל לעמוד במבחני הזמן, משום שהוא נשען על יסודות שאינם ניתנים לערעור - זהות, אחריות ואמונה בצדקת הדרך.
התרעות פיקוד העורף