אמריקה שאליה חזרתי לאחר הסבב הראשון שלי לא הייתה אמריקה שעזבתי שנה לפני כן. הרגשתי מבודד, “על הקצה”, מלא טינה – והזדרזתי לחזור לווייטנאם כמה חודשים לאחר שחזרתי הביתה. בסבב השלישי שלי בווייטנאם הייתי משוכנע שאנחנו עומדים להפסיד במלחמה. בסוף הסבב הרביעי שלי, ב־1971, הייתי בטוח שאנחנו גמורים. גם אני הייתי גמור.
אך הסבל לא תם. לוחמי וייטנאם נזנחו על ידי חלק מהציבור. ההכרה בפוסט־טראומה (PTSD) כ”הפרעה נפשית” גרמה לתקשורת ולקולנוע להציג אותם כפצצות זמן מתקתקות ומסוכנות. החיילים ששירתו בווייטנאם סבלו משיעור אבטלה גבוה יותר, והרוויחו פחות מהחיילים שלא שירתו במלחמה. בנוסף, שיעור התמותה בקרבם היה גבוה יותר, וברוב מקרי המוות הם נטלו את חייהם במו ידיהם.
התקווה היא שלכם, הלוחמים והלוחמות של צה”ל, המעבר יהיה קל יותר. אתם לא חוזרים ממלחמה באדמה רחוקה, ולרוב הגעתם להפוגה בבית בין הסבבים. אוכלוסיית המשרתים הגדולה בישראל במהלך המלחמה אמורה להעלות את רמת האמפתיה הלאומית כלפיה.
עם זאת, בעיות יישארו. משרד הביטחון מדווח כי מאז תחילת המלחמה נפגעו 20 אלף חיילים – פיזית או נפשית. זהו אתגר עצום למערך הטיפול והשיקום, וצפויים עיכובים במתן מענה והתמודדות עם בירוקרטיה מתסכלת. זיכרונות מטרידים צפויים לצוף, ואתם עשויים לחוות חוסר מנוחה וכעס. ייתכן שתרגישו שלא מבינים אתכם, שמזניחים אתכם, שמאשימים אתכם.
זכרו שמקורן של רוב התחושות הקשות הוא פנימי. אל תשקעו בתסכול. עמדו זקופים, הישארו חזקים, הישארו יחד. יש לכם קול משמעותי בעיצוב עתידה של המדינה. השתמשו בו. אל תהססו להיכנס למערכת הפוליטית. הפכו את איחוי הפצעים הפוליטיים של ישראל למשימה הבאה שלכם.
אם לומר בכנות, אופן ניהול המלחמה לא עשה חיים קלים לידידיה של ישראל בעולם. אינני חסר ביקורת, וגם לא אדיש לסבל העם הפלסטיני. אך שאלה שיש לי בעניין האסטרטגיה אינה מחלישה את הקשר העמוק שלי אליכם, הלוחמים והלוחמות, שנשלחתם לשאת על כתפיכם את כובד המשימה.
התרעות פיקוד העורף