זו חוויה שמרוקנת אותך. אתה מנסה לתפוס את קנה המדה התעשייתי של השנאה, את רצח ששת המיליונים. זו היסטוריה. זוועה מוחלטת, אבל כזו שמוצגת מאחורי זכוכית, אזהרה נצחית מעבר אפל שנשבענו שלעולם לא יחזור. ואז חזרתי הביתה. למנצ'סטר.
בחודש שעבר, ביום כיפור, ביום הקדוש ביותר שלנו, הם נרצחו על מפתן המקום שאמור להיות המקלט הבטוח ביותר עבורנו. רק לפני שבוע עמדתי במקום בו הסתיימה השמדת עמנו. עכשיו אני עומד מול הבית שלי, במקום בו חבריי נרצחו מאותה שנאה בדיוק. הקו שבין "אז" ל"עכשיו", שהיה פעם ברור ומוגדר, פשוט נקרע.
כשאנחנו אומרים "לעולם לא עוד", אנחנו מתכוונים ל"לעולם לא עוד" תאי גזים ומחנות השמדה. אבל "לעולם לא עוד" היה אמור להיות גם שלעולם לא נצטרך לפחד ללכת לבית כנסת. זה היה אמור לומר שחברים שלנו לא יירצחו ברחוב שלנו רק בגלל שהם יהודים. ההבטחה הזו נופצה לרסיסים מול הבית שלי.
רק בחודש שעבר, אוקטובר 2025, תועדו ברחבי בריטניה 143 תקריות אנטישמיות. זוהי קפיצה של כמעט 46% בהשוואה לאוקטובר אשתקד. כאן אצלנו, במנצ'סטר רבתי, משטרת מנצ'סטר תיעדה 28 תקריות אנטישמיות בשלושת השבועות שאחרי הפיגוע – יותר מפי שלושה מאשר בתקופה המקבילה ב-2024.
הסטטיסטיקות האלה הן לא הפשטה. הן המציאות היומיומית שלי. הן הפחד שאני רואה בעיניים של השכנים שלי. הן הסיבה שניידות משטרה חונות קבוע מחוץ לבית הכנסת בו אני מתפלל. כשעומדים באושוויץ, אתה מוצף מול הסוף הנורא של התהליך.
כשאני עומד בחלון ביתי בקראמפסול ומביט בבית הכנסת שלי, אני מבועת מהמחשבה שאני רואה את ההתחלה של תהליך. אני לא משווה, חלילה. קנה המידה של השואה הוא ייחודי. אבל השנאה? האידיולוגיה? זה אותו וירוס עתיק, שפשוט מצא דרכים חדשות להתפשט.
עזבתי את אושוויץ רק לפני ימים ספורים, עם צמרמורת קפואה בעצמותיי מרוחות העבר. חזרתי הביתה כדי לגלות שהצמרמורת הזו הפכה לאבל אישי, והיא נמצאת ממש מעבר לכביש.
זו לא רק בעיה שלנו, של הקהילה היהודית בקראמפסול. זו בעיה של בריטניה כולה. כי השנאה שמתחילה בנו, היהודים, לעולם לא נגמרת בנו. ולכן, כשהייתי באושוויץ בשבוע שעבר, לצד הטקסים הרשמיים, הנחתי גם זר אישי לזכרם של 300,000 האנשים עם מוגבלויות שנרצחו באופן שיטתי על ידי הנאצים. מכונת ההשמדה לא עצרה ביהודים; היא רמסה כל מי שהוגדר כ"שונה".
כיום, ב-2025, העולם המערבי מבין הרבה יותר טוב מהי מוגבלות. החברה התקדמה, למדנו להכיל ולהבין. זו בדיוק הדרך שבה עלינו לצעוד גם ביחס למהו יהודי. עלינו ללמד וללמוד.
הפיגוע מול הבית שלי הוא תהום של שנאה, אבל אני מסרב להאמין שהשנאה היא המילה האחרונה. התקווה שלנו חייבת להיות בדיאלוג. לדבר, להסביר, לחנך. להילחם בבורות.
שנאה כלפי האחר רק מובילה לעוד שנאה, היא מעגל קסמים אכזרי שראינו את סופו בפולין. אבל אהבה כלפי השני, הבנה, והושטת יד – גם כשקשה – היא הדרך היחידה לשבור את המעגל. בסופו של דבר, אהבה מובילה לאהבה בחזרה.
התרעות פיקוד העורף