רציתי עוד ממנה לפני שידעתי מי היא בכלל, לא היה לי מושג קלוש באשר למראה, לגיל או למצב המשפחתי שלה. רק את צחוקה שמעתי, לא רק אני, הקהל כולו, צחוקה היה מתגלגל, קולני מאוד וסוחף, גם אלו שישבו לידה וצפו במופע שלי בפנים חתומות, לא יכלו לה ונדבקו בצחוקה המאפשר. הייתי צעיר אז, כמיטב הקלישאה, רעמת שיער מתולתלת, שרירים שבאו בלי להתאמץ וחיוך עם שיניים ישרות ובריאות. החיוך אגב נשאר, וגם השיניים עדיין שלי, כשינשרו אדע כי באה עליי הזקנה.
בימים ההם רציתי להיות משהו בעולם הזה, היו לי קסטות כאלו שקיבלתי ממישהו בפלוגה שלי, אמר לי שהאזין להן בלבנון, בין רעמי התותחים לשקט שאחרי, והן חיזקו אותו וגרמו לו בחופשה הראשונה הביתה לעמוד מול אבא שלו ולהגיד לו כל מה שהוא חושב עליו ועל החינוך היקי שלו.
זה לא היה נהוג אז, כל מה שאמרו הוריך, היה בבחינת אמת מזוקקת. אני לקחתי מהקלטות ההן משהו אחר. הבודהיסט עם המבטא התימני שהקליט את עצמו אומר משפטי העצמה, גרם לי לחפש את הכישרון הכי גדול שלי ולצעוד איתו קדימה, לא ללכת בדרכם של הוריי שנכנעו לשיממון ולפשרות שהיו נוחים כל כך.
הייתי בן 21 חודש אחרי שחרור כשהחלטתי ללכת על זה סופית. זו הייתה התקופה שבין הצבא ללימודים או לעבודה, תקופת הריק שקיימת עד היום אצל כל משתחרר. פחדתי שהיא תלווה אותי עד הנצח, אז הלכתי על הכישרון הראשון שמצאתי בזכות אותן הקסטות. החלטתי שאני מצחיק, לא ייחסתי חשיבות לשום דבר בעולם הזה, כלום לא לקחתי ברצינות ומכל סיטואציה - פשוטה ולא נספרת או טרגית ומשנת חיים - דליתי בדיחה.
לא רק אני העדתי על היכולת שלי להצחיק, גם הסובבים אותי. הייתי הכי מצחיק בקשר, זה התחיל מבדיחות ציניות, המשיך לבדיחות עדתיות וכשהתשואות היו כל כך גדולות, חיקיתי מנהיג מחיזבאללה, שם התערב המ"פ שלי וקיבלתי ממנו שלוש שבתות ובעיטה בתחת ליד כולם. "דווקא בניתוח?", שאלתי אותו וגם אז כולם צחקו, גם הוא, אף על פי שהוא אף פעם לא הודה.
גם עם נשים הייתי מצחיק, לא רק כאלו שרציתי ללילה או שניים, גם את אמא שלי, הדור השני, הפולנייה שבפולניות, שבשבילה לצחוק סתם כך באמצע יום גדוש במשימות שווה ערך ללחשוף את חשבון הבנק שלה לחברה הכי טובה שלה, לא יכלה לי וצחקה בכל פעם ששחטתי עוד פרה קדושה.
מתישהו הציעה לי אישה אחת שאהבה אותי, אבל אני אהבתי את מה שנתנה לי, להירשם לבמה הפתוחה במקלט ההוא שמתישהו הפך למועדון מוכר. "אין הרבה קהל", אמרה לי, "לך, תנסה, ואם לא יצליח, תהרוג את כולם ולא יישאר אף זכר".
בלילה, אחרי שהלכה ממני, לקחתי מחברת ישנה ושרבטתי עליה כמה בדיחות שהכרתי, ועוד סיפור מצחיק על הפעם שתפסתי את הוריי האחד עם השנייה. ביום שאחרי עמדתי על במה בפעם הראשונה בחיי, לקחתי את הכישרון הזה והתחלתי לתת לו שפה, גוף, תנועות, משמעות.
בכל יום שלישי בתל אביב הגיעו כל האנשים שחשבו שהם חולקים את אותו הכישרון להצחיק אנשים אחרים וקיבלו מיקרופון לרבע שעה בדיוק. לפעמים היו יותר קומיקאים מקהל, לפעמים המיקרופון לא היה מחובר לכלום, לפעמים חרק וזעזע את כולם, ופעם אחת, כשלא היה קהל, התבקשנו אנחנו, המופיעים, לשתות בירה, להזמין צ'יפס או מזט כדי שלבעל המקום ישתלם לפתוח גם בשבוע הבא.
חודשיים אחרי, היא הגיעה, לבדה. לימים אדע שחגגה באותו היום יום הולדת, אבל חוץ ממנה ומאמה המרירה, שאפתה פשטידת אטריות שהיא אוהבת ומלמלה לה "מזל טוב" מאולץ, אף אחד לא זכר. כבר כשהצגתי את עצמי צחקה, כשאמרתי לה שתמתין ועוד לא סיפרתי את הבדיחה, צחק גם הקהל מה שגרם לה לצחוק יותר.
ואז הגיעו הבדיחות האמיתיות, והצחוק הלך והקצין, הזרקור סנוור אותי, לא ראיתי מי היא, אבל היא גרמה ל־20 האנשים שקיבלו כרטיס תמורת התחייבות להזמין כל דבר מהתפריט, אפילו זיתים בשלושה שקלים, להישמע כמו אצטדיון שלם המחכה למוצא פי. כשסיימתי, הודיתי להם וירדתי מהבמה, לא נכנסתי אל מאחורי הקלעים כמצופה ממני, ידעתי שאני צריך לשמור על שקט ולכבד את הקומיקאי שעלה אחריי, אבל לא יכולתי להסתכן בכך שיסתיים המופע ולא אדע מי זו הגברת עם הצחוק המתגלגל שערב לאוזניי כל כך.
גם הקומיקאי הבא הציג את עצמו, עמדתי על המדרגות, ליד הבר וחיכיתי. הפעם הייתי קרוב לקהל כך שראיתי את כולם. אבל השקט היה מופתי, חוץ מאחד שביקש מחבר שלו אש לסיגריה, לא שמעתי כלום. חיכיתי לבדיחה, והקומיקאי סיפר, הרבה פחות מוצלחת משלי, אבל זה לא שינה לי. נשמעו כמה גיחוכים בקהל, אבל לא היה זה הצחוק שחיפשתי, גם כשסיפר בדיחה מוצלחת שגררה פרץ צחוק משמעותי יותר, נדם צחוקה. עברתי בין הכיסאות.
"אחלה הופעה", אמר לי מישהו. "שמע, זו פעם שלישית שאני מגיע בשבילך חבר", אמר אחד אחר, לפני זה לא דיברתי עם קהל, האגו רצה להמשיך ולסחוט מחמאות, לא הנחתי שאוהבים אותי ככה. אבל היה משהו חזק יותר מהאגו - סקרנות, יצר או הידיעה המוחלטת שבשורה השישית והאחרונה, ממש ליד היציאה, היא תשב, עם שתי צמות קלועות, ג'ינס עם קרע, חולצת טי־שירט שחורה ותחכה לי.
ישבתי לידה, והסיטואציה הייתה כל כך מוזרה לי. היא צחקה ברעם אבל בכתה חרישית. לא ידעתי אם מותר לי לגעת בה, לנחם אותה, לגרור אותה החוצה או לדובב אותה ובכך להפריע להופעה. אז רק ישבתי לידה ונתתי לה לבכות. ולא רק הסיטואציה הייתה מוזרה, אלא גם העובדה שהתחוורה לי באותו הרגע, נהניתי מבכייה באותה המידה שנהניתי מצחוקה.
בלילה ההוא טיילנו, שלובי ידיים, אף שהיינו זרים מוחלטים, באזור היחיד שהתעורר בזמן שתל אביב הלכה לישון. לא היו שם אנשים להתפאר בהם, היו כאלו שאיבדו כל תקווה לעולם, שגם אם ישמעו את הקסטות של התימני הבודהיסטי 20 פעם ביממה, יהרסו לעצמם את החיים וכלום לא ישתנה. אבל שם לא עניינו אף אחד והייתה מאפייה פתוחה, קניתי לה בורקס שנאפה בבוקר ומיץ ענבים. היא חצתה את הבורקס, נתנה לי חצי, אבל ממיץ הענבים סירבה: "אני לא שותה מפה לפה".
"מהפה של בעלך לא תשתי?", שאלתי, "הגזמת". ושוב, אף שהבדיחה לא הייתה בדיחה בכלל, היא פרצה בצחוק אדיר, שגרם, טוב נו נקרא למסומם בשמו, לכל הנרקומנים, היצאניות, סוחרי הסמים והדילרים ברחוב לצחוק יחד איתה, לגשת אליי ולשאול אותי מה היא לקחה ואם אני עושה מחיר טוב לפעם ראשונה.
לא מזמן חגגתי 60, הילדים עשו לי מתנה, רשמו אותי לסדנת כתיבה במתנ"ס, עשרה מפגשים, פעמיים בשבוע. מחר המפגש האחרון, תהיה במה קטנה משתי קוביות עץ, מיקרופון שהשאלנו מבית הספר הסמוך וקצת כיבוד ושתייה. מחר נעלה ונקריא את קטע הסיום שלנו, בקהל יישבו המשפחות.
הלילה ההוא היה הלילה האחרון שבו עמדתי על במה, הרי את הכישרון שלי כבר מצאתי. לא יועדתי להיות תגלית קומית, כל מטרתי, הווייתי וחיי היו לבנות איתה עולם, המיקרופון כבר לא עניין אותי. אבל מחר אעמוד שוב על במה, אספר את אותן הבדיחות שסיפרתי באותו הלילה ההוא, אעצום עיניים וכשהקהל ישמע את השקט הרועם, אני אדמיין את זו שאיננה עוד ואשמע את צחוקה המתגלגל. והוא יהיה כל כך רועם, חזק וסוחף, שיהיה ממנו מספיק, כדי למלא את השליש האחרון של חיי בשמחה, רגע לפני שהקסטה נגמרת והכפתור קופץ מעלה.
התרעות פיקוד העורף