ביום שבו נדון חוק עונש מוות למחבלים, הציבור הישראלי היה אמור לראות את האופוזיציה פועלת בנחישות נגדו ומציבה גבולות ברורים למי שמנסה לערער את יסודות המדינה. במקום זאת, מה שראינו היה הצגה מובהקת של הפער הגדול שבין הצהרות ובין מעשים, פער שממחיש עד כמה חלק מהמחנה שמכנה עצמו “מגן הדמוקרטיה” מעניק חבלי הצלה לקואליציה במקום להיאבק בה.
במקום להתנגד לחוק, החליטו בסיעה לא להגיע להצבעה. בכך הם נתנו בפועל את ההכשר לחוק, כמעט כמו הצבעה בעדו. הצהרותיהם על חוסר הלגיטימיות של בן גביר הפכו ברגע אחד לריקנות פרסומית. במעשיהם, חברי יש עתיד העניקו לבן גביר את מה שהוא ביקש: יכולת לקדם את סדר היום שלו ולהתבסס עוד יותר בזירה הפוליטית.
במקום לעמוד מול הקיצוניים, האופוזיציה הפכה לגורם שמאפשר את התרחבותם ואת הגדלת כוחם הפוליטי. בזמן שאנשי המחאה נלחמו ברחובות, בלמו את המהפכה המשטרית, נאבקו להחזרת החטופים, חברי הכנסת האלה המשיכו – ועדיין ממשיכים – להנשים את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה.
מיליוני הישראלים שיצאו לרחובות מרגישים שנשארו ללא ייצוג אמיתי בכנסת. במקום מאבק על עקרונותיהם, הם מקבלים ויתורים. במקום עמידה כחומה בצורה נגד ניסיונות הפגיעה בדמוקרטיה ונגד ההסתה, הם מקבלים אופוזיציה מתפוררת שנלחמת בעצמה.
הסכנה כפולה. ראשית, הציבור המתנגד לממשלה מאבד את האמון במי שמתיימר לייצג אותו, והוא עלול להתייאש ולא לתמוך במתמודדים שאמורים להתנגד לממשלה בבחירות הקרובות. שנית, חוסר היכולת להילחם מראה לצד השני שאין לו ממה לחשוש, שהמגרש ריק – והדבר מעודד אותו להעלות רעיונות קיצוניים יותר ויותר לשיח הציבורי.
אי אפשר להמשיך לשחק משחקי רושם בלבד. הציבור מצפה לראות אופוזיציה אמיתית – כזו שמציבה גבולות, שמגינה על החוק ושמעכבת את ניסיונות ההשתלטות של הקיצוניים. ההתנהלות של האופוזיציה הנוכחית דורשת מאיתנו להבין: די לפרשנות ולוויתורים, לרוב הישראלי השפוי מגיעה הנהגה שתייצג אותו באמת, שלא תיכנע, ושלא תהיה פופוליסטית ועצלה.
התרעות פיקוד העורף