כמעט כל שריר בגופי תפוס. כל תזוזה גוררת אחריה מחשבות על הסוף הקרב ובא. אני מוטל על המיטה בתנוחת פצוע, מעליי התקרה הלבנה, משמאלי החלון שמגן עליי מפני קרני השמש והמולת העיר שאורבת לי בחוץ, מימיני שידה ועליה תכשירי ריפוי: תרופות נגד כאבים, וולטרן ג'ל, תחבושות אלסטיות, כרך עב־כרס של ספר החובה "בריאות כללית יום יום", רשימת בתי המרקחת התורניים באזור חיוג 03 ומספר הטלפון של חברת מסוקים פרטית - למקרה שמצבי יחמיר ולא יהיה מנוס מלהטיס אותי במסוק היישר לגג של ביה"ח איכילוב. כן, זה המצב, פוטנציאל לאירוע של חילוץ אווירי.
אין כמעט איבר בגוף שלי שלא כואב, והאיברים שלא כואבים לי - זה בעיקר משום שאני פשוט לא מרגיש אותם. כמו למשל האצבעות של כפות הרגליים שלי. אתמול בשעה 16:00 זו הייתה הפעם האחרונה שהייתה לי תחושה באצבעות האלו.
זה כבר כמה שבועות שבכל שישי אחה״צ אני חובר לקבוצת חברים למשחק כדורגל שכונתי. חוץ ממני מגיעים עוד שבעה ״בועטים מתמידים״, ואנחנו משחקים ארבעה נגד ארבעה.
תמיד ידעתי שאני לא האיש הראשון שייבחר לכדורגל אבל מצד שני כן קיוויתי שמשישי לשישי אשתפר בכישורי הבעיטה שלי ואהפוך לשחקן סביר יותר - מה שלא קרה. זה היה מבאס, וכבר אמרתי לעצמי שאני לא אחזור לשחק בשישי ושאני כל כך גרוע שזה כבר לא מוסרי שאתעקש לשחק כדורגל, אבל אז, לפני שבוע וחצי, הגיעו בדיקות הדם שעשיתי ורופאת המשפחה שלי אמרה לי שאני חייב לעשות ספורט בשביל להוריד את הכולסטרול הגבוה. אז המשכתי להגיע.
ואז, לאט־לאט זה חלחל לי אל תוך התודעה. זה לא שחשבתי שאולי יש מצב שאשתפר, ידעתי שאמשיך להיות כישלון מוחלט על המגרש בדיוק כמו שתמיד הייתי, אך ככל שהעמקתי מחשבה בנושא, ככל שירדתי לעומק העניין, הבנתי שאולי להיות כישלון - ולא פחות מזה לא לפחד מלהיות כישלון - זה בדיוק מה שאני צריך. הרי מאז ומתמיד אני בורח מכל דבר שאני אולי עלול להיכשל בו, ואני בטוח שמעבר לזה שהדבר רק מרחיב את חוסר הביטחון העצמי שלי ומפתח את האישיות החרדתית שלי, אני גם בוודאי מפספס הרבה דברים שיכולתי אולי ליהנות מהם ולהרוויח מהם משהו (כמו למשל הורדת הכולסטרול).
זה לא רק זה - בשל העובדה שאני מרשה לעצמי לעשות רק את מה שלפי דעתי אני טוב בו, אני פשוט גוזר על עצמי חיים מצומצמים אשר מוגבלים לשני דברים עיקריים: שתיית קפה ועישון. ואולי גם נשימה, שגם את זה לדעתי אני עושה לא רע.
ואני לא אומר שאדם חייב לקום פתאום ולהתחיל לעשות את כל הדברים שהוא גרוע בהם. כלל וכלל לא. אני פשוט אומר שכל אדם חייב שיהיה לו דבר אחד שהוא גרוע בו, משהו שבו הוא פשוט כישלון מוחלט, שאותו יעשה מכל הלב, ישקיע ויתמיד בו, עד שיהפוך את חוסר הצלחתו בו לסוג של מעשה אומנות, לסוג של אקט רוחני.
בדיוק בגלל זה חזרתי בשישי האחרון להזיע ולמתוח שרירים במשחק הכדורגל השכונתי השבועי. לא עליתי למגרש האספלט מתוך ידיעה שאני יכול לתרום משהו לקבוצה שלי - עליתי לשם מתוך האמונה שהתנועה המשונה שלי על המגרש (אשר מבחינה רשמית מכונה "לשחק כדורגל") היא סוג של שליחות אשר תורמת לי המון. כל נשימה הרגשתי וידעתי את זה: אני לא טוב במה שקורה כעת. אך זה לא היה לי אכפת. אפילו בשלב כלשהו עמדתי שם וחשבתי על זה שאם מסתכלים על זה מזווית שונה, אני דווקא כן תורם למען הכלל. כי כשאני משחק כדורגל כל שאר האנשים על המגרש אוטומטית נראים טוב יותר וכישרוניים יותר. כך שאין ספק שאני תורם המון להרגשה הטובה של האחרים ולמורל הכללי. כנראה שבכל התרחשות כדאי שיהיה מישהו שייקח על עצמו את תפקיד הכישלון הקולוסלי ויעזור לכלל. זו מחווה אלטרואיסטית יפה. כך שיוצא שזה אקט של נתינה לאחר - וגם של השלמה עם עצמך, עם הכישלון שאתה.
התרעות פיקוד העורף