יש שני סוגי אנשים שאני מביטה בהם מהצד: אלו שמעוררים בי השראה ואלו שמעוררים קנאה. אני אומנם לא אוהבת את המילה קנאה ובכל זאת, אתם מבינים למה אני מתכוונת.
הראשונים הם אלה שיודעים להפוך כמעט כל רעיון שעובר להם בראש לזהב, להרבה כסף, וכל זאת בלי מאמץ ניכר, בלי דרמות, כאילו זה פשוט חלק מהמהות שלהם. הסוג השני הוא הבלתי תלויים. אלה שמסרבים להיאחז, להתרגל או להתקבע כמעט על שום דבר. אלה שמחליפים דירה, עיר, תחביב או מקצוע בלי פחד, רק מתוך סקרנות.
אנשים שלא נתלים בהרגלים, לא זקוקים לעוגנים, ושכל כמה שנים משהו בתוכם מדגדג ומזכיר להם שיש עוד דרכים לחיות. כולנו מכירים אותם, האנשים האלה שלוקחים כל שינוי כהרפתקה ולא כמשהו שגורם ללחץ אטומי.
אני עצמי גדלתי בתוך פרלמנטים כאלה. במשך שנים ארוכות ישבתי עם סבא שלי בפרלמנט של קפה ג'ו ז"ל בדיזנגוף סנטר, שבסגירתו נדד על יושביו למקום אחר, תמיד באותו היום ובאותה השעה: חמישי, עשר בבוקר. אחר כך הכרתי כמה מחבריי הטובים ביותר בקפה השכונתי. כשנסגר גם הוא, נדדנו כולנו יחד, כמעט באוטומט, לקפה אחר ברחוב המקביל והקמנו שם פרלמנט שישי חדש.
הפרלמנט המשיך להתקיים, רק התפאורה השתנתה עד שיום אחד, מסיבות טובות לגמרי, מעברי דירות, ילדים, זוגיות, קריירה, העוגן עבר מהשולחן העגול לתא המשפחתי וגם זה התפזר.
כשהפרלמנט האחרון התפרק לי ועברתי לגור בצד השני של העיר, החלטתי שלא אחפש אחד חדש. לא קפה קבוע, לא סטודיו ליוגה, לא שכונה, לא הרגלים ואולי גם לא אנשים. מין ניסוי כזה בלהיות “בלתי תלויה".
אולי כי עם הזמן הבנתי שבכל פעם שמקום קבוע נסגר, או משהו נגמר, אני מרגישה שנתלשת ממני פיסה קטנה שמערערת לי את היציבות כולה. כאילו דרך החלל הזה שנפער, יכולים להתחיל לזלוג לאיבוד עוד דברים, זיכרונות, ביטחון, זהות.
חשבתי על התכונה הזאת שלי שוב, כשביקרתי בקפה השכונתי הקודם בשישי האחרון, אחרי שלא ביקרתי בו כמעט חצי שנה. מקום שבו העברתי כמעט שש שנים מחיי בכל שבוע, לפעמים כמה פעמים בשבוע, בכל מיני מצבי צבירה נפשיים. בטוב וגם כשהיה פחות טוב.
במבט ראשון הכל נשאר כשהיה, העובדים, המעגלים הקבועים, כאילו הזמן קפא, אבל לא באמת. אומנם חלפו רק שישה חודשים אבל בתוכם גם חיים שלמים. עד כמה היה קשה לי לשחרר את ההרגל עד שלקח לי כמעט חצי שנה לחזור לביקור? את זה לעולם לא אבין.
איך אפשר להיות בלתי תלויה? לפעמים זה מתבטא ברגעים הכי קטנים. כמו לקום בבוקר ולהתלבט אם ללכת למקום הרגיל או לנסות משהו אחר לגמרי. לקחת מסלול חדש לעבודה, לשבת בבית קפה חדש, או פשוט לא לעקוב אחרי התוכנית הקבועה של סוף השבוע. ברגעים כאלה השחרור מרגיש כמעט מהפכני, כמו להוציא את היד מקווי המתאר של החיים ולהביט על הכל מזווית אחרת.
אחרי שיחה עם כמה אנשים מהסוג הבלתי תלוי הפתיע אותי לגלות שגם הם לפעמים נתקלים ברגעי אי־ודאות קטנים. הם אולי מחליפים מקום מגורים או מקצוע או חברים וקפה שכונתי בלי פחד, אבל גם הם לומדים להתרגל להיעדר עוגנים חיצוניים, להרגיש יציבים בתוך הריק.
אני מניחה שזה מה שהדליק אותי: להמשיך לנוע, להחליף, לשנות, ועדיין להרגיש שהמרחב, בכל צורה שהוא, שייך לך. איזה שחרור זה, לא להיתלות בשום דבר חיצוני כדי להרגיש בבית. כמה משחרר זה להיות העוגן של עצמך.
אולי האתגר היותר גדול הוא לדעת מתי לשחרר ומתי להיאחז במקום, מתי לשחרר או להילחם גם על אנשים, או להסכים יותר לנוע ובקלות. להבין ששום דבר חיצוני לא נועד להחזיק אותנו לנצח - הרגלים, עוגנים וגם לא מי שחשבתם שהם חברים - אלא רק ללוות אותנו פרק זמן מסוים במסע.
התרעות פיקוד העורף