כך, אחרי שהכרזתי על שבת קודש למנוחה והספקתי עד לכניסתה של המנוחה לתוקפה להעמיד סירים, כמו שאומרים אצלנו בירושלמית, לשגר ערימות כביסה למכונה-מייבש-ארונות ולהכריז שהנה אני נכנסת למוד אדנית ושאף אחד לא ידבר אליי, לא יפנה אליי, כיף איתי, הגיעה שיחת טלפון. על הקו: ת', יו"רית ועדת התוכן של המכינה.
לטובת הנסיעה נרתם סביה הנמרץ של ת' המכיניסטית. נסיעה ארוכה בנוף מדברי שקט כשברקע עזובות עזובות וים המלח שהולך ומתייבש, הולך ומתרחק. קשה שלא לשאול איך זה שממשלות ישראל ככה נטשו את הערבה ואיך זה שכל שלולית ותלולית ביהודה ושומרון נחשבות לנווה מדבר ומתוקצבות כל כך יפה כשהערבה הנפלאה נראית ככה.
ככל שהמפגש התקרב לסיומו הם נשפכו לי על המזרנים, כי בכל זאת, בני 18 וכאמור איפה אני הייתי ואיפה הם. רציתי לחבק אותם והלב הפתוח שלי צעק שהלוואי והמדינה הזו תשמור עליהם כי בינתיים היא כשלה.
אומנם המלצתי להם לנסות לאמץ יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, אבל אני אישה שלא בהכרח עומדת במילתה: אני שולחת להם את אהבתי, את הערכתי וברכה גדולה, שתמיד ילכו לשלום ויחזרו לשלום. סימן קריאה.
התרעות פיקוד העורף