בשבועות הראשונים לא שמענו ממנו, והאמת היא שגם לא הוטרדנו מכך במיוחד. המחשבה על פלסטיני - כלשהו - שיתהלך בביתנו, נראתה כמעט מופרכת אחרי תמונות הזוועה שזרמו מהעוטף. ביני לבין עצמי גם הבנתי מדוע הוא שתק. לא נעים, רגע אחרי טבח אכזרי שנעשה בידי בני עמו באזרחים ישראלים, מה עוד שהבן הבכור שלנו גויס למלחמה בצו 8 ושיערנו שהוא ידע על כך. רק אחרי כחודשיים עלי שלח לנו הודעה קולית. בפתחה הוא דרש במצב הבן שלנו, והביע תקווה שכולם יחזרו הביתה בשלום. ואחרי הדברים האלה, שאני משוכנע שהתכוון להם באמת, הוא סיפר שמפני שאינו יכול לעבוד המצב בבית קשה והמקרר ריק לגמרי. ואז ביקש שנעזור לו, בכל דרך. לא היססנו לרגע. מעבר להיכרות רבת־השנים, ולהבנה של מצבו האובייקטיבי הקשה, ידענו שעלי הוא ראש שבט, המפרנס כמות גדולה של בני משפחה. וכך, כעבור ימים ספורים אשתי נסעה למחסום חשמונאים והעבירה לו סכום כסף מכובד.
אחרי כחודש קיבלנו ממנו שוב הודעה ברוח דומה. כזו שנפתחה בתקווה להרגעת המצב, ועברה לבקשה - כמעט הייתי אומר תחינה. הפעם, אחד השכנים שלנו, שגם היה מיודד מאוד עם עלי, נסע למחסום עם מצרכי מזון שאותם רכש עבורו, ואנחנו הצטרפנו לקנייה. סידור שהפך לנוהל קבוע למדי, שחזר על עצמו אחת למספר שבועות.
אבל ככל שחלף הזמן, התחושה הראשונית שעל פיה מדובר במצב זמני, שיחוזל"ש בקרוב, התפוגגה לטובת ההבנה שנפל דבר. מה שהתבטא גם בחזית אחרת. בין שלל עיסוקיו, עלי היה עובד הניקיון של כל המתחם. וברגע שפרצה המלחמה, ועד הבית החליט - באדיבותו - לא למנות מישהו קבוע במקומו, כדי לאפשר לו לחזור. אבל כעבור מספר חודשים כבר לא הייתה ברירה והוא הוחלף. תרחיש שרק החריף את מצוקתו.
אני מודה שאחרי קרוב לשנתיים, נרשמו גם אצלי ספקות ראשונים. עם כל חיבתי לאיש, והבנת הסיטואציה, התחלתי לשאול את עצמי - עד מתי אנחנו מחויבים מוסרית לעזור לו. אחרי הכל - המציאות השתנתה מהותית. ולרעה, עבור כולנו. גם כלכלית, אגב (אף שאין ספק שהוא נפגע יותר). ועדיין, אנחנו לא קרובי משפחה. ולא חברים. והקושי שפוקד אותו הוא חלק מהתדרדרות כללית. יכול להיות שאחרי שנתיים הוא צריך להסתגל למצב החדש ללא תמיכה חיצונית.
כל אלה מחשבות שעוברות לי בראש, אבל הן לא נחרצות. לפני כשבוע אחד הבנים שלי עשה סדר בארון והוציא ממנו לא מעט בגדים למסירה. אוטומטית, אמרנו שניתן אותם לעלי - כפי שעשינו תמיד. ואז הבן ענה - בהיסוס ניכר - שחשב לתרום אותם לוויצ"ו, לנערים נזקקים. שתיקה נפלה בחדר. הביטוי "עניי עירך קודמים" מעולם לא היה רלוונטי יותר. אבל מה הכוונה ב"עירך"? יהודים? ישראלים? גם אם אנו לא מכירים אותם, בניגוד לעלי שהיה חלק מחיינו במשך 18 שנה?
בעודי כותב שורות אלה, השקית העמוסה בבגדים מציצה עליי מקצה החדר. עוד לא החלטנו מה לעשות איתה. עוד לא החלטנו כלום. הדבר הברור היחיד הוא שהמצב חרבנה.
התרעות פיקוד העורף