מדינת ישראל של ממשלת ישראל הנוכחית היא הבריון השכונתי שמסתובב ברחובות חמוש, מסומם וזחוח. איש לא מאמין לו ובו. כשהוא מתדפק על דלת אקראית, היא נטרקת בפניו. הוא נמאס אפילו על הדוד מאמריקה, בעצמו גנגסטר חמוש וזחוח. לכולם נמאס מהבטחות הבריון המקומי, מאלימותו ומשקריו בחלקת לשון מאיימת ורעילה. אין לו ברירה אלא לנדוד לברים שבקצה הנידח של השכונה, להשתכר, לחזור כושל והולך לביתו, ולהכות את אשתו - המגזר הליברל־דמוקרטי.
מסתמן שגם שם נמאס משלום בית של מכות והטרדות ויחד, לטובת הילדים. להיות או לא להיות הפכה לתהייה קיומית כמו לחיות או לא לחיות במשטר של דיקטטורה הלכתית דוהרת. עכשיו הגיע זמן גירושים. זה יהיה תהליך ארוך, מדמם, אבל הכרחי. או קנטוניזציה והפרדה מבנית בחסות ממשלה אחת, או המשך התעללות באישה מוכה למוות כמו הישות הדמוקרטית והליברלית.
הבעיה: אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, כשהעולם מאשים את ישראל ברצח עם ושרים בישראל מדברים בג'נוסיידיות שוטפת, המדינה בקריסת מערכות רקובות בזו אחר זו – והמספרים, הסיפורים וההרס מדברים. כמו בניתוח בהרדמה מקומית, ניתן בימים האלה להתבונן בעיניים פקוחות בסצינות הסיום של המדינה הדמוקרטית ולתהות עד לאן ניתן להידרדר כעם וכבני אדם.
החישוב של יחזקאלי
יש שתי תופעות שמשקפות ומחברות את קמפיין העולם (האנטישמי) כולו נגדנו עם התרסקות המדינה. האחת, מספר הנוטשים־יורדים, והשנייה מספר העולים ממדינות שבהן האנטישמיות גורמת ליהודים לעלות לישראל. ב־2024 עלו (על פי הלמ"ס) לישראל כ־30 אלף וירדו כ־80 אלף ישראלים. מאזן ההגירה היה שלילי - כלומר ירדו יותר משעלו. במהלך שבעת החודשים הראשונים של 2025 עלו לישראל 11,314, ירידה של כ־42% לעומת התקופה המקבילה ב־2024 (לפי נתוני "זמן ישראל").
בגדול, אין דרך לשפוט או לבחון אם האנטישמיות היא תופעה זמנית או שד חבוי וקבוע ברקמה האנושית, כאילו יש באג בדנ"א או נוירוזה תורשתית (שטויות כמובן). יש דרך פשוטה להבין מי ומה אחראי להתפרצות האנטישמיות בעולם, ומי מעוניין לפמפם את תופעת הפחד היהודי כדי ליצור מצג שווא של העולם כולו נגדנו כמיעוט נרדף, והעוגן הוא מדינת ישראל.
הפרקטיקה הבכיינית הרגילה
התגובה הכמעט אינסטינקטיבית של כל מי שנחרד מהמראות, הרימה בכל העולם גל גינויים בואכה אנטישמיות. להכות יהודי חרדי בצהרי יום ברחוב בברוקלין זה אקט אנטישמי מובהק. להפוך את זה לפחד ואימה ברחובות, זה להדביק ציבור במגיפה של חוסר ביטחון עצמי, המתוזמרת על ידי ארגונים יהודיים מקצועניים כמו איפא"ק, שכבר מזמן הפך שלוחה של הימין הקיצוני. כולל פרקטיקה בכיינית רגילה של ארגונים יהודיים שניזונים מעלייה אופנתית באלימות רחובות בניחוח אנטישמי.
גם אם הסיבות הן לא אנטישמיות נטו, התוצאה חובקת עולם. אולם קונצרטים באמסטרדם צימצם אירוע חנוכה של הקהילה היהודית בגלל השתתפות החזן הצבאי הראשי. שר התפוצות שיקלי, מזייף שואה סדרתי, כתב כי "הולנד לא למדה דבר ושוב נוטשת לחלוטין את היהודים והופכת למקום שבו יהודים חוששים לבטא את זהותם". בחורינו המצוינים חשפו כי סבו של בעל האולם חתם על הסגרת יהודים לנאצים. ומתוך 140 אלף יהודים, 102 אלף נרצחו, רובם באושוויץ, ברגן־בלזן וסוביבור. הכל נכון והכל לא רלוונטי למציאות שבה מראית עין של מאבק באנטישמיות נועדה לקושש קולות בפריימריז.
כמו ישראל, ארה"ב היא ארץ מהגרים, וכור ההיתוך בשתיהן מקרטע. לאומנים וגזענים פורחים בנסיבות כאלו. דמוקרטיה בניחוח סוציאליסטי נכונה כאן ושם. מה שאמור לעניין ישראלים הוא שממדאני, כמו רבים בישראל, יודע להפריד בין עם ישראל לבין ממשלת ישראל.
התרעות פיקוד העורף