על הנייר האמריקאים כבר פתרו את בעיית עזה. יש להם תוכנית שיקום מפורטת, מנוסחת ועשויה היטב, כמיטב המסורת האמריקאית של יסודיות ולמידה, ואפילו בליווי מצגת. התוכנית מזכירה הקמה של כרך חדש מאפס במדבר הצחיח. אבל ברצועת עזה יש תוספת שעשויה לחולל את ההבדל - איומים ביטחוניים מחוץ ומבית.
הוועד המנהל לא יעסוק בפתרון בעיות שוטפות. הוא ינסח את חזון השיקום של הרצועה ויקבע את האסטרטגיה והמדיניות בכל תחום הנוגע לשיקום. גופי ביצוע שהוא עצמו ימנה יוציאו את המשימות לפועל לפי החזון שלו ושל העומד בראשו. אחד מגופי הביצוע הללו הוא מועצת המומחים הפלסטינית שהציעו המצרים. גוף אחר הוא הכוח הרב־לאומי, שתפקידו לייצב את המצב הביטחוני ברצועה, לפרז אותה מנשק, להקים משטרה ולהכשיר יחידות ללחימה בטרור. יהיה גם גוף קישור שיעמוד במגע עם המדינות באזור. מועצת הביטחון של האו"ם תתכנס בקרוב כדי לאשר את מינויו של הוועד המנהל, ובכך תעניק לו הכשר משפטי בינלאומי.
האמריקאים אינם מסתירים כי לנגד עיניהם ניצב המודל של סינגפור. באמצע שנות ה־60, רגע לפני שקיבלה עצמאות, הקימו שליטיה את המועצה לפיתוח כלכלי. המועצה הזו בנתה את סינגפור כמעט יש מאין. היא ניסחה את החזון שלה בראשי תיבות, ואת הביצוע הפקידה בידי חברות פרטיות. גופי שלטון שונים אישרו מכרזים, שכרו קבלנים ופיקחו על הביצוע. הקו המנחה של הממשלה היה מקצועי ונטול שיקולים צרים או פוליטיים. זה היה מפעל בנייה לאומי ולא מנגנון לחלוקת ג'ובים. המודל הצליח מעל למשוער, ולכן מבקשים האמריקאים להעתיק אותו לרצועת עזה.
המקרה של עיראק
אם התוכנית תקרום עור וגידים, אזי מפעל השיקום בעזה ייראה כמו כוורת רוחשת. מאות בעלי תפקידים ומומחים מכל העולם ישולבו בו, מי בכיר ומי יותר, ואלפי נותני שירותים ופרויקטים בכל תחומי החיים. עלותו נאמדת ב־100 מיליארד דולר ויותר, ומשימת המימון תהיה סבוכה. אף דולר לא נכנס לעת עתה. אבל האמריקאים בונים לא רק על מדינות המפרץ, אלא גם על משקיעים מכל העולם. קבלנים שיקימו מרכז מסחרי, ובתמורה יבנו לידו שכונת מגורים.
קשה להתעלם מהדמיון בין התוכנית הזו למה שעשו האמריקאים בעיראק. גם שם הם היו הבוס וכולם פעלו תחתיהם. הם מינו מושל (מאנשיהם), הדריכו את העיראקים בלחימה בטרור, הקימו להם משטרה ולימדו אותם כיצד משרדי ממשלה צריכים לפעול במדינות דמוקרטיות. 22 שנים אחרי הפלת סדאם, עיראק עדיין מקרטעת. מעניין יהיה לראות אם האמריקאים ילמדו מכך את הלקח.
שתי סיבות אפשר למנות לכישלון שלהם שם. האחת היא איראן, והשנייה - האמריקאים עצמם. הסכנה האיראנית איננה קיימת במקרה העזתי. איראן רחוקה מעזה, עסוקה בענייניה, ואחרי שננשכה על מעורבותה במלחמה הזו, ספק אם תרצה להכניס שוב את ידה לאש.
כדי לא לחזור על הטעות, יצטרכו האמריקאים למצוא לחמושי חמאס עתיד מבטיח. שאם לא כן, הם יהפכו אותם לאויבי הסדר החדש. כיום מונה חמאס כ־9,000 חמושים. אפשר לפרוק את תנועת חמאס מנשקה בניגוד לרצונה. ישראל תשמח לעשות כן, וארה"ב לא תעמוד בדרכה. זה ייקח זמן רב, שנה או שנתיים, ואבידות בנפש, ובסוף יצליח. אך האתגר הוא להפוך אותם בדרכים חכמות מהילד הרע של האזור - לאזרחים שאינם מזיקים. לשם כך צריך לתת להם אתנן ראוי ולמשוך בחוטים במיומנות. השאלה המסתורית והמכריעה, כיצד ינהגו אנשיו של טראמפ בחמאס, תיודע מן הסתם בחודשים הקרובים.
עתידה הצבאי של תנועת חמאס הוא שאלת מפתח. כל עוד היא תישאר עם הנשק ביד, העתיד הזה מעורפל. מדינות תורמות ומשקיעים פרטיים או ציבוריים בורחים מאזורי מלחמה. הנהגת חמאס יודעת כי רבים תולים בה את האחריות. אבל היא גם יודעת כי בפניה הזדמנות לכפר על האסון שאליו גררה את הרצועה, ולבנותה מחדש. על כן היא מתייחסת לאמריקה ברגשות מעורבים. מקללת ומברכת באותה נשימה. מצד אחד, ארה"ב היא התומכת הגדולה ביותר באויב המושבע שלה. זה שכתש אותה במשך שנתיים. מצד שני, זאת אמריקה שהפסיקה את המלחמה, והיא תומכת נלהבת בשיקום עזה. בלעדיה לא תיכון ישועה לרצועה.
באופן פומבי החמאסניקים משגרים סימנים סותרים. מצד אחד, הם מקיימים את חלקם בהסכם. הם החזירו את החטופים החיים בפעימה אחת, והם פועלים להחזיר גם את החללים. אומנם לאט יחסית, ולעיתים הם משתמשים בהם כקלף לחצים, אבל בסך הכל הם מיישמים בהדרגה את חלקם. מצד שני, דוברים מטעמם מתפארים כל הזמן כי הם תנועת התנגדות, משמע אינם תנועה פוליטית בלבד כפי שיש המבקשים לעשותם. כל עוד יש כיבוש, לשיטתם, הם ימשיכו להיאבק בו כפי שעשו עד כה.
השותפים שלא רצינו
מעבר לפינה מחכה לישראל אתגר נוסף מהסוג שאיננה אוהבת. למלחמה הזו נכנסנו כאשר בעזה נמצאים חמאס, וקטאר תומכת כספית ובוחשת שם וכאן. עם ההכרזה על הפסקת האש, הוכפל ואף שולש מספר השותפים שלנו ברצועה. כיום גם טורקיה בפנים, בדחיפתו הנלהבת של טראמפ. כרטיס הכניסה לא ניתן לה בחינם. היא תפסה תפקיד מרכזי למען שחרור החטופים.
גם קטאר נוכחת בחצרנו האחורית הרבה יותר מכפי שהייתה בעבר. היא יקירתה של וושינגטון בימים אלה, ואם רק תפתח את הארנק, שמור לה מקום של כבוד בתבשיל העזתי. ומעל לכל, ארה"ב עצמה. טראמפ הפסיק את המלחמה, הקים מפקדה אמריקאית בקריית גת, ואנשיו הם אלה שמנהלים כיום את ענייניה הרצועה. אומנם צה"ל לא נצר את האש - הוא תוקף לעיתים כמה פעמים ביום - אבל כל זאת בתיאום ופיקוח עם האמריקאים ובאופן מוגבל. אם תשאלו מיהו בעל הבית בעזה בימים אלה, לא בטוח שתקבלו תשובה מיידית. זו שאלה שדורשת מחשבה עמוקה.
בשנתיים האחרונות לימדה אותנו עזה את הלקח שסירבנו ללמוד בשנים שלפני כן. מי שבורח ממנה ומסובב לה את גבו, היא תרדוף אותו. הלקח הזה נכון היום יותר מתמיד. ישראל לא תוכל לסגור את עזה, או להותיר אותה כמות שהיא, ולחזור לשקוע בענייניה. כי אחרים יעשו שם מה שהם רוצים, והפעם זו לא רק חמאס. יהיה עלינו לתפוס תפקיד פעיל בכל תסריט שיהיה, לצאת מדפוסי חשיבה ישנים, ולהבין כי האתגר שם איננו צבאי בלבד אלא גם אזרחי.
חשוב לזכור את המטרה העליונה. המטרה הזו איננה השמדת חמאס. השמדתם או החלשתם היא האמצעי. המטרה העליונה היא ייצוב חבל הדרום ויישובי העוטף ומתן ביטחון מלא לתושבים.
התרעות פיקוד העורף