בתבונתה, הדירה משפחת גולדין האצילה את הפוליטיקאים מהמעמד הקדוש הזה. "התמכרנו לכסף, כוח וכבוד", אמר שמחה גולדין בהלוויה, ואב שכול אחר, רפי בן שטרית, השווה והעלה בעוד שתי כ"פים: הכיסא והכאפה לפניהן של המשפחות השכולות.
חלקה השפוי של ישראל, החלק שדבק בדמוקרטיה ולא נסחף לפולחן של שלטון יחיד, מתמקד עכשיו במאבק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוא מתרפק על אתוס שנבנה לאורך שנות קיומה של המדינה, ובו התגובה האינסטינקטיבית לטראומה היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית. השאיפה היא שוועדת חקירה תוביל להדחתו של בנימין נתניהו. שתטיל עליו אחריות בעידן שבו קבלת אחריות היא כבר לא הנורמה.
העובדות כבר כאן
ועדת אגרנט המהוללת, שהוקמה פחות מחודש לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, בהרכב של נשיא בית המשפט העליון, שופט עליון, שני רמטכ"לים ומבקר המדינה, גם היא לא הרהיבה עוז להטיל אחריות על ההנהגה המדינית, והתמקדה רק באנשי הצבא. את התיקון בהנהגה עשתה החברה הישראלית בעצמה: תחילה במחאה שהובילה להתפטרות ראש הממשלה ושר הביטחון, ומאוחר יותר גם במהפך הפוליטי ובחילופי השלטון.
כך זה היה בעידן שבו עוד לא הומצא המונח "פוסט־אמת". בישראל של 2025, שבה יש עובדות ועובדות אלטרנטיביות - מסקנות של כל ועדת חקירה, גם כזאת שהשכינה בעצמה תמנה את חבריה, יתויגו מיד כמוטות פוליטית. חלק מהעם יאמץ, חלק ידחה בבוז, וסביר שגם המבוקר הראשי יתייחס אל הדוח כאל נייר סופג, במקרה הטוב.
לכן המאבק להקמת ועדת חקירה, אף שהוא צודק מאין כמוהו, ספק רב אם יצליח, וקרוב לוודאי שיוכתר בסופו כמאבק עקר. המאבק החברתי, לעומת זאת, הוכיח בהיסטוריה הישראלית את עוצמתו. תנועות מחאה, ברובן חוץ־פרלמנטריות, הובילו בישראל לחילופי שלטון, להסכמי שלום, לנסיגה מלבנון ולשינויי מדיניות.
התרעות פיקוד העורף