אחרי שהקונספציה מתגבשת, אנחנו לא רק שבויים בה, אנחנו מתחזקים אותה

באחד הניסויים המפורסמים בפסיכולוגיה, נבדקים קיבלו משימה פשוטה: לספור כמה פעמים שחקני כדורסל מעבירים את הכדור ביניהם. הם התרכזו, ספרו בקפידה, ורובם הצליחו לא רע במשימה. הייתה רק בעיה קטנה - אף אחד מהם לא שם לב לגורילה ענקית שחלפה על המגרש ותופפה על החזה שלה.

כאשר בדקו את הרשתית שלהם, התברר שהם ראו. הבבואה של הגורילה הופיעה על הרשתית, המידע הגיע לעין, אבל המוח לא עיבד אותו לכדי מודעות. הם לא ציפו לראות גורילה במגרש כדורסל, והציפיות הללו חסמו את המעבר של המידע. הוא נקלט, אבל לא התקבל.

וזו לא רק אנקדוטה מדעית: זו מראה. גם אנחנו, כחברה, נוטים לראות רק את מה שאנחנו מצפים לראות. השבוע, אחרי הרצאה בארגון ביטחוני שביקש להבין את "הפער התפיסתי" במלחמה הנוכחית, הבנתי שאנחנו כולנו מחפשים את הגורילה הבאה שעוברת מול העיניים, בלי שנראה אותה.

צבי לניר הבחין בין שני סוגי הפתעה שמעצבים את התודעה שלנו. הפתעה טקטית היא כשהמציאות מפתיעה אותנו בפרט אחד, אבל כל המסגרת המושגית שלנו עדיין תקפה. חשבנו שהתקיפה תהיה בשעה שש, והייתה בארבע; שהמכה תבוא מצפון, ובאה מדרום. זה מכאיב, זה עלול להיות הרסני — אבל אנחנו מבינים מה קרה.

פרל הארבור הוא הדוגמה הקלאסית להפתעה טקטית. 7 בדצמבר 1941, בוקר ראשון שקט בהוואי. חיל הים האמריקאי לא ציפה למתקפה יפנית דווקא באותו יום, דווקא באותו מקום, בדרך כל כך מתוחכמת. אבל כשהיא קרתה, המסגרת המחשבתית כבר הייתה קיימת. אמריקה ידעה מה זו מתקפה ימית, מה זו מלחמה, איך מגיבים. המערכת התנערה, התאוששה, ידעה מה לעשות. בתוך שעות התחילו להגיב, בתוך ימים הכריזו מלחמה, בתוך חודשים ארגנו מחדש את כל התעשייה. זו הייתה הפתעה טקטית אדירה, אבל לא מצבית.

הפתעה מצבית או אסטרטגית, לעומת זאת, משנה את החוקים. היא לא מפתיעה אותנו בתוך המציאות, היא משנה את עצם המציאות. זה כמו לנסות לצלם אור אינפרה־אדום במצלמה רגילה: היא לא תקולה, היא פשוט לא בנויה לקלוט את הספקטרום הזה.

11 בספטמבר 2001 הוא הדוגמה המובהקת להפתעה אסטרטגית. זו לא הייתה תקיפה במקום לא צפוי, זו הייתה קריסה של מושגי יסוד. מה זה אויב כשהוא לא מדינה? מה זה גבול כשהוא לא גיאוגרפי? איך אתה מגן על עצמך כשהמטוסים שלך הופכים לנשק נגדך?

בשנים שקדמו ל־11 בספטמבר, מערכת הביטחון האמריקאית המשיכה לחשוב במושגים של מלחמה קרה: מדינות, צבאות, טילים בליסטיים. היו אזהרות מפורשות על אל־קאעידה, היו תרחישים של חטיפות מטוסים, אפילו דיברו על אפשרות של שימוש במטוסים כנשק. אבל כל האיתותים האלה לא ידעו איפה למקם את עצמם במפה המחשבתית של המערכת. הציפייה הייתה לאיום מסוג אחר, אז האיום האמיתי פשוט לא נקלט.

התגובה הראשונית ב־11 בספטמבר הייתה שיתוק מחשבתי. לא כי אנשים לא היו מיומנים, אלא כי כל הכלים המנטליים שלהם להבנת "מתקפה" פשוט לא עבדו. זו בדיוק ההבחנה המכרעת: בהפתעה טקטית יודעים מה לעשות, רק צריך זמן להתארגן. בהפתעה אסטרטגית לא יודעים מה לעשות, כי הכלים עצמם לא רלוונטיים יותר.

אבל הוא "פרטנר"

ב־5 באוקטובר 1973, יממה לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים, קבעו מומחי המודיעין כי "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה". לא חסר מידע, חסרה היכולת לעכל אותו.

ואז, 50 שנה אחר כך – 7 באוקטובר 2023. שוב, אותה דינמיקה בדיוק: קונספציות עטופות בהיגיון. הקונספציה הראשונה: חמאס הוא "פרטנר" במשחק. הוא רוצה להמשיך לקבל כסף מקטאר, רוצה לשמור על שלטונו בעזה ולא יסכן את המעמד שלו. זה נשמע הגיוני, זה התבסס על מידע מודיעיני, אבל זה התעלם מהאפשרות שחמאס כלל לא משחק לפי אותם כללים שאנחנו מכירים.

גם כאן, המידע היה קיים. האיתותים הופיעו, אבל הם נבלעו בתוך תפיסת עולם שלא ידעה לקלוט שינוי. וכשזה קרה, כשהמתקפה הגיעה בצורה שלא הייתה אמורה להיות אפשרית - שמונה השעות הראשונות היו שיתוק. לא בגלל עצלנות או חוסר מוכנות, אלא כי הכלים המנטליים עצמם קרסו.

אחרי שהקונספציה מתגבשת, אנחנו לא רק שבויים בה, אנחנו מתחזקים אותה. "הטיית האישוש" גורמת לנו לחפש רק מה שמאשש את מה שאנחנו כבר מאמינים בו. המוח, כמו יחצ״ן טוב, מתאים את העובדות לאמונה.

מחקרים מראים כי ככל שחוזרים על טענה שוב ושוב, כך היא נתפסת אמינה יותר ("אשליית האמת"). אנחנו מבלבלים בין מוכרות לנכונות. כשנבדקים נחשפו לאותה טענה שקרית יום אחר יום, הם דירגו אותה כנכונה יותר עם כל יום שעבר. החזרה יצרה תחושת מוכרות, והמוכרות נתפסה כאמת.