מהלומת הסיום הייתה מאמר מעליב ומשפיל בביטאון הבית של חסידות ברק - "הארץ". אהרן ברק, אבי המהפכה השיפוטית, שהעבירה מתחת לרדאר את השלטון במדינת ישראל מהרשות המבצעת לידי הרשות השופטת, הוצג שם כ"מאכער", קשיש שזקנתו מביישת את נעוריו.
ואם מחפשים מקבילה שאינה פרי דמיון פרוע לסנסציה עיתונאית דומה, צריך להרחיק 60 שנה אחורה לקריקטורה מיתולוגית בעיתון "דבר", שבה נראה דוד בן-גוריון עומד עם גרזן בידו ומנפץ בחמת זעם פסל ענק בדמותו שלו.
לא יהיה זה בלתי סביר להניח כי אזכור עסקת הטיעון בכנס לציון 30 שנה לפסק דין בנק המזרחי הוא בלון ניסוי להחזרתה לסדר היום הציבורי. אלא שברק, שנכווה ברותחין בפעם הקודמת, הפנים שמדובר בגלולה מרה לגרעין הקשה של חסידיו האנטי-ביביסטים. ולכן הוא דואג לעטוף אותה באזהרה מפני הרפורמה החוקתית ובהצגת ההצעה להסדר טיעון בלשון תגרנית.
ברק מבין שכדי להיכנס לנעלי המבוגר האחראי, בשעת חירום לאומית, בלי למעוד כשהעסקה בחיתוליה, הוא צריך להתקדם עקב בצד אגודל, להקרין בתחכום שוויון נפש אדיש ולהגיע בנחישות ליעד. אולי כי מבחינתו מדובר בתיקון על תיקון. כוונתי למהפך 77' מצד אחד, ולמהפכה המשפטית שפסק דין המזרחי השיק.
"המהפך" שהפך אותו
היו אלה נקיפות מצפון שהולידו את רשת קורי העכביש השיפוטיים המשתקים שטווה אהרן ברק בסבלנות ובהתמדה סביב הממשלה והכנסת, שבהן משלו מחוללי המהפך?
זו הייתה הכרעה טרגית בפרשת דרכים גורלית, שהובילה להחמצת הזדמנות בלתי חוזרת לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית. במקום שיתוף פעולה בשנים גורליות שבהן יחד היה ניתן להציל מיליוני יהודים, השקיעו אינסוף אנרגיות במלחמות יהודים, והקרע - במקום להתאחות - העמיק.
בעקבותיו באו 90 שנות יריבות קשה, שהיו בה גם תקופות שבהן גובה הלהבות ירד, אך מה שלא דעך לרגע הוא פוטנציאל האיבה שבליבת הריב.
באופן טבעי, אירועי ההווה מאפילים על זיכרון העבר. כך למשל קראתי את ארי שביט קובע השבוע בפסקנות מלומדת: "בחירות 2026 יהיו הבחירות החשובות בתולדות ישראל".
לגופו של עניין, זו גם דעתי, אלא שזו הייתה דעתי ב-1981, וגם בבחירות האחרונות ובאלה שלפניהן. למען האמת, אני מתקשה להיזכר בבחירות שלא נראו לי ככאלה שלא ייתכנו גורליות מהן.
כיום סוגרים כבישים ושורפים רכוש. בסזון הסגירו לוחמי חירות יהודים לאויב ועינו אותם, ועל אלטלנה, שהייתה עמוסה נשק ועולים, ירו בתותח מקולל.
מחתרת קנאית
משפט נתניהו נולד בחטא בעקבות הכישלון המפתיע והצורב להפילו בבחירות 2015. יש מי שמתגאה בכך שבישראל דין נתניהו כדין בוזגלו. הבעיה שהגענו למצב שבו מסכת עובדתית ומשפטית, שלא הייתה מתקרבת לכתב אישום נגד בוזגלו, הולידה אישום מופרך בשוחד נגד נתניהו.
זאת, בין היתר, על רקע פעילות פסולה של קריים מיניסטר, נשים בשחור ויתר מפגיני התמיד נגד נתניהו, שעברו להפגין - מבלי שבג"ץ מתערב כדי למנוע זאת - בקרבת בתיהם של אנשי משפט בכירים.
רבים מאד, לא רק בימין, מתייחסים לכתבי האישום הנוגעים לממשק שבין נבחרי ציבור לתקשורת כעניינים שהיו אמורים להעסיק את ועדת האתיקה של מועצת העיתונות בבית סוקולוב בתל אביב,
במקום את בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים. גם האישום הראשון, תיק 1000, נתפס בעיני רבים כזוטי דברים, שספק אם ישרדו את מבחן האכיפה הבררנית.
ואכן, אפילו אותו בית משפט מחמיר, המאלץ את נתניהו להעיד ארבע פעמים בשבוע בתקופה גורלית למדינה, מציע לפרקליטות המדינה לוותר על האישום בשוחד - וזו מתעקשת על הבוזגלו ההפוך שלה, מסרבת להמלצת בית המשפט, הולכת עם הראש בקיר, ומי שתוקף אותה על כך הוא שמוצא עצמו מואשם במתקפה על שלטון החוק.
הורתו ולידתו של כתב האישום - במחתרת קנאית וקיצונית בפרקליטות, שההתנגדות התהומית לימין, ובעיקר לעומד בראשו, מניעה אותה. היא שהאביסה את ראשי המערכת במידע סלקטיבי, בשיטות הגברת תומר-ירושלמי וחבר מרעיה.
וכל זאת בגיבוי התקשורת, שהיא בשר מבשרה של המחתרת הזו, ששנאת הימין בכלל וכלפי נתניהו בפרט מעבירה אותה על דעתה, המקצועית בדרך כלל.
"נתניהו אינו עבריין", אמר והוסיף: "לכל היותר הוא נהנתן". ההתפתחויות במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה, וחקירתם הראשית של עדי ההגנה המעידים על חקירות שהחלו ללא ההיתר הנדרש מהיועץ המשפטי, מחזקות את דברי זחאלקה בכנסת.
זו בדיוק הסיבה שצריך לקוות שאהרן ברק מבין כי בניגוד לפעם הקודמת, הפעם כל הסדר, יהא אשר יהא, חייב להביא בחשבון שלא ניתן לשלול מהציבור את זכות המילה האחרונה. רק העם כולו כשיר להיות חבר המושבעים, שהמילה האחרונה שלו תהיה מקובלת הן בעניין המשפט והן בעניין האחריות למחדל שמיני עצרת. וגם ישראל זקוקה בעת הזו לטוב ביותר.
התרעות פיקוד העורף