מעטים אזרחי ישראל המסתובבים כיום עם תחושה של שמחה בלב. בין הסיבות לכך מצויות המלחמה הקשה, האבידות הנוראיות, ההשפלה הצורבת, הדאגה הארוכה לשלום החטופים שחזרו ולגורל החללים שטרם הושבו, והתחושה שהאיום הביטחוני לא הוסר. יש גם סיבות פנימיות להיעדר השמחה ולדאגה הגדולה האופפת אותנו; סיבות שבחלקן גורמות לנו לבושה בהתנהגות אזרחינו ונבחרינו ומוציאות לנו שם רע בעולם. רבים נתפסים להרמת ידיים ולייאוש, ואלה כבר סימנים מדאיגים של התפוררות לאומית.
הסיבה השלישית היא הזלזול של שרים וח"כים בבית המשפט ובמערכת שלטון החוק, ההשתלחויות בקצינים לוחמים וביריבים פוליטיים והניסיונות לבטל את הדמוקרטיה באמצעות מהלכי חקיקה חד-צדדיים וכוחניים. לכך יש להוסיף את הסיבה הרביעית: שנאתם של ציבורים רחבים בעם כלפי מי שלא אוחז בדעתם - שנאה שחדלה כבר מזמן מלברור במילים או באמצעים.
דומה שמדינת ישראל נמצאת יותר מאי פעם במרוץ הישרדות בין השנאה הפנימית המפוררת אותנו כעם לבין השנאה החיצונית כלפינו בעולם. ביחסו של העולם ניתן עוד להאשים את הבורות השלטת שם באשר לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של אזורנו, את התעמולה הפרו-פלסטינית הנעזרת בדיווחי התקשורת הקשים והחד-צדדיים מעזה - אבל גם את עמדות הממשלה שלנו והתבטאויות של נציגי ציבור הגורמים לנו נזק תדמיתי בל יתואר. אך את מי אם לא את עצמנו נאשים בשנאה הפנימית אצלנו?
אין זכות להתייאש
היו תקופות קשות בישראל, אך לא זכורה לי תקופה כה מייאשת של היעדר אופק חיובי, כפי שחשים מיליוני אזרחים בישראל. הם מביטים בעיניים כלות בשלטון העסוק בהישרדותו ובריצוי השותפות הקואליציוניות, תוך זניחת המדינה וצרכיה, ובאופוזיציה מפולגת שאינה מצליחה לשכנע שהיא מהווה אלטרנטיבה שלטונית. בנסיבות אלה מה תענה למי שישאל אותך: "איך לא אתייאש?".
ראשית התשובה: אין לאיש מאיתנו הזכות להתייאש. אחרי שרבים כל כך שילמו מחיר יקר מנשוא, הקריבו את חייהם, את שלמותם הגופנית והנפשית, ולנוכח סבלן הרב של המשפחות, כולנו חייבים להם לפחות את המאמץ להילחם על המדינה ועל החברה שלנו ולא להרים ידיים. ועדיין, נשאלת השאלה המעשית כיצד מביאים לשינוי המצב?
קודם לשאלה זו בירור לגבי המצב הנשאף - לאיזו מציאות בדיוק אנו מייחלים? לא צריך להתאמץ יותר מדי לחפש את התשובה - היא נמצאת אצלנו בלב בצורה מאוד מוחשית. אנו שואפים לחברה שבה מתייחסים לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות - חברה הוגנת.
והדברים נכונים הן לגבי אדם פרטי, הן לעסק והן לגוף שלטוני. חברה כזו תתאפיין בסולידריות, בערבות הדדית ובסובלנות, ותשיב את האחדות הלאומית שדומה כי נעלמה ממקומותינו. הדברים הרי נכתבו כבר במסמך המכונן של מדינת ישראל - מגילת העצמאות. ראוי אולי לשוב ולעיין בה מדי פעם.
כיצד אם כן נגרום לכך שהשינוי הערכי הזה יאומץ בפועל על ידי החברה בישראל? הפתרון יגיע משילוב של שלושה מאמצים: דוגמה אישית, חינוך והסברה, ושכנוע הבוחרים להצביע רק לאחר ביצוע תהליך קבלת החלטות שקול. מבחינת הדוגמה האישית, כל אחד כאזרח המדינה צריך לראות את עצמו מוביל את השינוי לנהוג בזולתו בהגינות - בכבוד, ביושר ובהתחשבות. ערך נמדד לא כאשר קל לנהוג על פיו, אלא דווקא במחיר שמוכנים לשלם עליו, גם כאשר אחרים סביבך נוהגים אחרת. אם ינהגו כך יותר ויותר אנשים, הם יקדמו את השינוי הלכה למעשה - ויהפכו את ההגינות לנורמה השלטת.
המרכז לקידום ההגינות בישראל מקדם כיום תוכנית חדשנית שתיתן לכך מענה. אך השינוי נדרש כבר בטווח הקצר, ואין לנו יכולת להמתין לפירות ההשקעה בחינוך הנוער. לפיכך יש להפעיל מסע הסברה נרחב ואפקטיבי להטמעת ההגינות כערך מנחה וכאינטרס האמיתי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה. באופן זה יחול שינוי בסיווגה של התנהגות הוגנת על ידי הציבור מחריג לנורמה, כך שאדם הנוהג בהגינות יחדל להרגיש "פראייר" - הפחד הלאומי הישראלי. נכון, מסע הסברה כזה כרוך בתקציבים לא קטנים, אבל עתיד המדינה שלנו יקר הרבה יותר.
שוברים שיאים שליליים
קיימים לכך כמה הסברים, וביניהם נמצא גם טיבו של תהליך קבלת ההחלטות המתבצע על ידי הבוחרים. עלינו לבדוק כיצד נהגו אותם מועמדים בכנסת הקודמת ובתפקידים ציבוריים שמילאו: כיצד התבטאו? האם שימשו דוגמה אישית להגינות ולסובלנות? אם הם לא עשו זאת ואנחנו לא נבטא באופן מעשי ונחרץ את דעתנו על אותם "נבחרים", לא רק שנדון עצמנו "לזכות" בהם שוב - אלא נתרום במו ידינו להרס המדינה.
לעניין זה יש לשקול להתייחס להתנהגותם ולהתבטאויותיהם של אותם "נבחרים" משתלחים ומפיצי רעל כאל התנהגות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשלול את זכותם להיבחר לכנסת. לצערי, איני רואה את המערכת הפוליטית, בוודאי לא במצבה הנוכחי, נוהגת כך בקרוב, אולם עדיין יש בכוחו של הריבון האמיתי - העם בישראל - להביא לתוצאה זו, בכך שלא ייתן את קולו לאותן המפלגות המציבות את "התפוחים הרקובים" האלה ברשימת המועמדים שלהן.
השורה התחתונה: יש מה לעשות, ולכן אל נאמר נואש, אל נרים ידיים, אל "ישוח ראשנו"! נעשה ונצליח לשנות את המצב, נעשה ונצליח להציל את המדינה.
התרעות פיקוד העורף