אני נזכר שנתניהו נשאל באחד הראיונות שנתן לאחרונה על הרגע הכי מרגש שהיה לו במלחמה. כידוע, המלחמה הזו ניפקה לנו מספר דמיוני של רגעים מרגשים, סוחטי דמעות, מרטיטי נשמה ולב. גילינו כאן גיבורים בקנה מידה תנ"כי, גילינו כאן גבורה, גילינו שכול, קברנו 2,000 נפשות שכל אחת מהן הייתה מדהימה ומרגשת בפני עצמה, החזרנו חטופים אחרי שנתיים בשבי חמאס.
מה ענה נתניהו? "הרגע המרגש ביותר במהלך המלחמה היה שלא ראיתי את רעייתי ובניי כמה ימים - יצאתי לפני השטח, נקרא לזה כך, וראיתי אותם כמה דקות, והייתה התרגשות גדולה מאוד". סוף ציטוט.
זה לא מקרי. אני זוכר שפעם, לפני יותר משני עשורים, כשעוד דיברנו, הוא סיפר לי שבנושא שרה נתניהו "אני בעיקר קונה שקט". כל מי שעבד שם יודע שהמערכת כולה רתומה להשגת השקט התעשייתי המיוחל והבלתי מושג הזה. וזה יוצא די יקר, הקנייה הזו.
הם נלחמו להגנת ארצם ונפלו בקרב. הם רצו לתוך האש בלי לחשוב ובלי להסס כדי להציל ישראלים. יש עוד אלפים שנלחמו ונפצעו. מאות מהם קטועי גפיים, פצועים קשה, מרוסקי גוף ונפש, מנסים להשתקם. יש כאן מספר דמיוני של אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחיות ואחים שכולים, שנאבקים יום־ יום. תעלה איזה פוסט מרגש גם עבורם, ביבי. נסה להתרגש. זה מרגש, תאמין לי.
בבני ברק, לעומת זאת, התקיימה תהלוכת ניצחון עליזה. העריק ברגיל, שכל חטאו היה שהוא רוצה להמשיך ליהרג באוהלה של תורה בעוד בנינו ובנותינו נהרגים סתם, ללא משמעות, בשדה הקרב, הוסע בחוצות העיר בלימוזינה לבנה גדולה ומפוארת, כזו שעלות שכירתה היא אלפי שקלים.
כל זה מתאפשר בחסות ממשלתו של האיש שלא מסוגל לעשות את המעשה היחיד שראוי לעשות היום, וזה להכריז על חוק גיוס מלא־מלא לכו־לם, כדי להציל את המדינה, להציל את ישראל ולהציל את הציונות. הדבר היחיד שהאיש הזה רוצה באמת להציל - זה את עצמו.
התרעות פיקוד העורף