שוב אנחנו פוגשים בכוח־על של בעל תפקיד ממונה, שאין מעליו סמכות שיכולה לומר "עצור!". הלקונה הזו בחוק צורחת לתיקון. כיצד הגענו לזה? איך תפקיד שמהותו ייעוץ צבר כל כך הרבה עוצמה? תפקיד היועמ״ש נולד כעוזר משפטי לשר המשפטים, שאמור לסייע לשר לייעץ לממשלה. ראש הממשלה בן־גוריון אף סירב שהיועץ ישתתף בישיבות הממשלה, והתעקש שהייעוץ המשפטי לממשלה הוא תפקידו של שר המשפטים. אך עם השנים, דרך פסיקות בג״ץ ומסקנות של ועדות (אגרנט ב־1962 ושמגר ב־1997) התפקיד ספח עוד ועוד סמכויות, עד שנוצר גולם שקם על יוצרו. כל ניסיון של שר משפטים זה או אחר להגדיר את גבולות הסמכות בחוק נתקל בהתנגדות חריפה.
כשנוצר התפקיד, איש לא העלה בדעתו שממלא התפקיד עשוי להיות מעורב בשיבוש חקירה או בעבירה אחרת על החוק. אבל מאחר שמדובר בבני אדם, והם עלולים לטעות, הדמוקרטיה בנויה על איזונים ובלמים שמגבילים כוח. לכל זרוע ממשל, לכל מוסד – בית המשפט, הכנסת, הצבא, הממשלה, ראש הממשלה, המשטרה – יש סמכויות רבות, אבל גם גבולות ברורים בחוק.
בשלוש השנים האחרונות הציבור הישראלי עובר גזלייטינג מתמשך מצד פוליטיקאים, בעלי הון, אנשי תקשורת ועורכי דין בעלי אינטרסים. כל ניסיון להעלות את שאלת ההגדרה של תפקיד היועמ״ש מתויג מיד כ״הרס הדמוקרטיה״. אבל יש להתייחס לדברים בצורה עניינית. להתייחס לחוק המוצע, ולא למי שמציע אותו. קיימות בעיות במערכת אכיפת החוק והמשפט, ולטובת כולנו רצוי לטפל בלקונות, כי הסדקים מאפשרים לעבריינים ולבעלי כוח אחרים לעוות את המערכת.
במדינות דמוקרטיות קיימים שני תפקידים נפרדים: התובע הכללי, שעומד בראש התביעה, והיועץ המשפטי לממשלה, שתפקידו לייעץ לגוף המבצע. רק בישראל התמזגו שני התפקידים למפלצת סמכויות אחת, וללא הגבלה בחוק. הפרשה הנוכחית מנגישה לציבור את מה ששרי משפטים מנסים להסביר עשרות שנים: יש לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא כדי להחליש את החוק, אלא כדי להציל את שלטון החוק.
התרעות פיקוד העורף