במסגרת תפקידה היא אמורה להעמיד לדין עוברי עבירות, בשירות סדיר ובמילואים, כדי לנקות את צה"ל מבפנים, כפי שאנחנו אמורים לנקות את החברה בכללה. הפצ"רית הורתה על חקירה בגין חשדות להתעללות חיילים בעציר. זו הייתה חובתה בתוקף תפקידה, ואילו לא הייתה מורה על חקירה זו, הייתה מועלת בתפקידה.
עקב החקירה נפתחה מולה חזית נבזית של חמומי מוח, ששדה ראייתם מוגבל לטוב מוחלט או רוע מוחלט, ללא הבנת הסוגיה ועצם החשיבות של הטיפול בה. תומר-ירושלמי התקשתה להתייצב בפני מתקפות אישיות אלה. היא לא ניחנה בעור הפיל שיש לכמה פוליטיקאים בכירים. היא יכלה לכנס צוות בכירים בפרקליטות הצבאית, ובעצה אחת איתם להחליט החלטה פשוטה ואמיצה: חשיפת הסרטון המוכיח את הכרחיות החקירה. מול הביקורת שהייתה מגיעה על החלטה כזו היא הייתה בסופו של דבר מנצחת, והייתה זוכה בהערכה רבה.
כישלונה של תומר-ירושלמי נולד מכך שלא היה לה האומץ לפעול בדרך הישרה, והיא בחרה בדרך הפחדנית של שימוש בהדלפה. הפצ"רית אינה שייכת לעולם הפשע. היא לא ניסתה לגרוף הון או להפיק תועלת אישית מהמעשה. היא משרתת ציבור בכירה, ששגתה קשות בדרך פעולתה, ולאחר מכן, כך נראה, הסתבכה חמורות בהסתרת האמת.
פרשת כישלונה של הפצ"רית היא השיעור הטוב ביותר שאותו ניתן לתת לכל משרתי הציבור בישראל: עשו במסגרת תפקידכם את המוטל עליכם, ואם מתעוררת דילמה אמיתית, הציגו אותה ביושר ובכנות. אכן, נדרש מעט אומץ לב לכך, אך בשום אופן אל תחפשו את הפתרון הנוח בדרכים עקלקלות. אומנם לפעמים משלמים על כך מחיר, אבל זה חלק בלתי נפרד ממהות השירות הציבורי.
זהו רק היבט אחד של הפרשה. באשר לאופי החברה בישראל שנחשף בפרשה זו, אנו בבעיית אמת. אין זו שאלה של קידום עוד חוק, כזה או אחר. אלה הם הכוחות והזרמים הנעים בגוף החברה עצמה, ואין זה משנה מהו חלקם בגוף החברה. עלינו לרדת לשורשי הסיבות לשנאה ולתאוות הנקם המניעות כה רבים במדינה ומוחקות את הצד האנושי, כאילו הכל בחיינו הוא ניגוח פוליטי.
וגם, נשאלת השאלה, מה חלקה של התקשורת החופשית, שמזינה תופעות אלה. מסקנה אופרטיבית אחת עולה בבירור: מערכת החינוך חייבת לשלב בלימודי החברה לדור הצעיר הקניית ערכים של הבנת הזולת ושל שמחת אמת, במקום שמחה לאיד.
התרעות פיקוד העורף