כמה התגעגענו למהדורת חדשות ברדיו שאינה נפתחת במה שקורה בעזה, או בהלוויה של חלל, אלא כזו שמדברת על מדד המחירים לצרכן, למשל. גם אחרי שנתיים, הנושאים הביטחוניים עודם מקור לדאגה מתמשכת, והם לא ירדו מסדר היום. אבל גם בלעדיהם, אין רגע דל במדינתנו. פרשת הפצ”רית, פרשת ההסתדרות, פרשת ראש להב 433 – לא משעמם אצלנו.
וכדי שיהיה עוד יותר מעניין, זרק שר הביטחון לחלל האוויר את החלטתו – לסגור את גלי צה”ל. בניגוד לכל קודמיו, שאף הם שקלו מהלך זה, ישראל כ"ץ נחרץ. הקודמים התלבטו, היססו, ולבסוף משכו ידיהם מן העניין. לא כן השר כ"ץ. תחנת גלי צה”ל, לפחות במתכונתה הנוכחית, מגיעה לסוף דרכה, והסערה פרצה.
הוויכוח על עתיד גלי צה”ל אינו יכול להתקיים מפוזיציה פוליטית. לאמור, אם אתה איש שמאל, אתה נגד הסגירה, כביכול, ואם איש ימין, אתה בעד סגירה, כביכול. זהו ויכוח עקרוני, בראש ובראשונה בשאלה אם תחנת שידור צבאית, שמפעיליה לובשי מדים, שיש לה מפקד כמו לכל יחידה צה”לית, יכולה לעסוק בפוליטיקה ולהפיק תוכניות מלל של בעד ונגד, ואם רב”ט יכול להתריס בשאלותיו כנגד אלוף, לדוגמה. מאז פרצה לחדשות הידיעה על מועד סגירתה של התחנה, ים של מילים נשפך בעד ונגד בכל כלי התקשורת ובוויכוחים ציבוריים. ואין זה מפליא. גלי צה”ל בולטת בנוף התקשורתי, עצם שמה נעשה מותג, והיא נותנת פייט ראוי ל”כאן” ולשם. השאלה היא האם זה ייעודה? האם היא יכולה להיות בעצמה מושא לוויכוחים פוליטיים?
כחבר מועצת העיתונות והתקשורת, גם אני מתנגד לסגירתו של כלי תקשורת כלשהו, או של כל צינור מידע, אלא אם הוא הופך לכלי תעמולה אנטי־ישראלי. מניעת שידורי אל־ג’זירה בישראל היא דוגמה לכך. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ומסיבות אחרות, חרב הסגירה מתהפכת עתה מעל תחנת גלי צה”ל הישראלית, הפטריוטית.
ההחלטה הלא מפתיעה, יש לומר ביושר, חצתה בכל זאת מחנות בין המצדדים בה לבין המתנגדים. ובראש המתנגדים, גופי תקשורת אחרים, אגודות עיתונאים, מועצת העיתונות והתקשורת, כמובן, פוליטיקאים מהאופוזיציה, ומי שחוששים שמא אנו בראשיתו של תהליך להצרת צעדי התקשורת בכללותה. ואומנם ההחלטה לא נפלה בחלל ריק, אלא בימים שבהם שר התקשורת, ויש האומרים אי־התקשורת, שם ידו גם על המתחרה של גלי צה”ל, תאגיד כאן, שאף הוא ממומן בכספי ציבור. בראשי מהדהדות שוב מילותיו של זאב ז’בוטינסקי בעניין חופש הביטוי ויכולתו של השלטון להכיל ביקורת: “מבחן הדמוקרטיה מתמצה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על פי העיתונות. במקום שבו העיתונות חופשית – שם יש תקווה”.
אלה דברים נכוחים מול “טיפול” הממשלה בתקשורת, בניצוחו של השר קרעי, שמנסה להצר את צעדיה באמתלה שדווקא הרפורמה שהוא מציע תהפוך אותה לליברלית יותר, מגוונת יותר, בזבזנית פחות. אם בטלוויזיה עסקינן, יש לנו שני ערוצים שהם “אנטי”, 12 ו־13, לעומת שני ערוצים שהם “פרו” – 14 ו־24. אז איזון טלוויזיוני יש. כל אדם רשאי לבחור לעצמו את הערוץ שבו יצפה. מקרה גלי צה”ל שונה לגמרי. לא רק שהתחנה ממומנת, אלא שהיא יחידה צבאית בהגדרתה. היא אכן פועלת בחופשיות יתר, תוך חריגה ממהותה המקורית. אפילו מגייסת פרסומות.
גלי צה”ל צריכה להיות מה שהיא באמת: “הבית של החיילים”, וגם בית יוצר לעיתונאים שבבוא זמנם יתבלטו בכלי התקשורת ה”חופשיים”, שאין השלטון יכול לשלוט בהם. אין זה ערוץ תקשורת “נורמלי”. בעצם הגדרתו הוא מוגבל לאקטואליה צבאית ולבידור. עליו לחזור למקורותיו, להיות מה שהיה בייסוד הקמתו. יומני חדשות – כן. תוכניות מלל פוליטיות ומוטות – לא ולא. החיילים בוגרים דיים כדי להאזין לחדשות כהווייתן, במינון צבאי גבוה. לכן יש לשמר את התחנה, לא לסגור אותה, ולהחזירה למסלול שלו היא יועדה.
פגיעה בחופש העיתונות לא תהיה כאן. יש לנו די והותר תחנות רדיו שעוסקות בחופשיות בפוליטיקה חסרת מעצורים, במלל מתיש, כמו, למשל, גלי ישראל. ואם מאן דהוא רוצה להקים בכספו תחנה חלופית – אדרבה. איש לא ימנע זאת ממנו. הוא יוכל לקרוא גם לה גל”ץ – גלי ציבור.
התרעות פיקוד העורף