בעוד ירושלים ממשיכה להתמודד עם נזקי המלחמה בכמה זירות – הצבאית, ההומניטרית והמדינית – אנקרה חוזרת בהדרגה למרכז הבמה האזורית. נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן, שידע לשלב במשך שנים בין פופוליזם אסלאמי למדיניות חוץ פרגמטית, מזהה הזדמנות לשוב ולהיות מתווך מרכזי בין העולם הערבי למערב. הפיוס החלקי עם ישראל, לצד חידוש היחסים עם מצרים, איחוד האמירויות ויוון, מצייר את טורקיה כמי שמבקשת לחזור לשולחן ההשפעה. זאת, כשהמעורבים לא באמת מאמינים לטורקיה ואף חוששים ממנה, אבל יש אינטרס שגובר, לפחות בינתיים.
טורקיה אינה פועלת מתוך אהבה לישראל או לפלסטינים, אלא מתוך רצון להרחיב את מעמדה ככוח כלכלי ואנרגטי. צינורות הגז, המסדרון הימי החדש וההשפעה על הים התיכון מעניינים את ארדואן הרבה יותר מעזה. היא, מבחינתו, קלף מיקוח, לא יעד מדיני.
מנגד, בוושינגטון נראה כאילו מתגבשת תחושת עייפות. הממשל האמריקאי, השקוע במאבק פנימי על זהותה של ארצות הברית, מאבד עניין בהובלת תהליכים מורכבים במזרח התיכון. ישראל כבר אינה בראש סדר העדיפויות – לא בגלל איבה, אלא פשוט משום שהעולם נע למזרח, והאינטרסים האמריקאיים נעים איתו. התוצאה: פחות מעורבות ישירה באזור, יותר לחצים מאחורי הקלעים והותרת הזירה לשחקנים אזוריים – טורקיה, איראן, סעודיה ואפילו קטאר.
עזה עצמה הפכה, באופן פרדוקסלי, ממוקד של טרגדיה אנושית לזירה של מאבקי השפעה. כל צד – מחמאס ועד מצרים – משתמש בה כדי לקדם אג’נדה משלו. ישראל מוצאת עצמה מבודדת חלקית - בין ארצות הברית שמביטה הצידה, לבין טורקיה שמחייכת כלפי חוץ אך משחקת משחק דו־פרצופי.
ובכל זאת, בתוך התמונה הפסימית הזו מסתתרת גם הזדמנות: אם ירושלים תדע לנצל את השינוי הגיאו־פוליטי בתבונה, היא תוכל לבנות מחדש את מערך הבריתות שלה – לא רק עם וושינגטון, אלא עם מדינות האזור שמעוניינות ביציבות ובכלכלה. זה דורש חשיבה מחוץ לקופסה: פחות רגש, יותר אסטרטגיה. פחות תגובה, יותר יוזמה.
הציר החדש של המזרח התיכון לא יקום סביב נאומים או סיסמאות, אלא סביב אינטרסים אמיתיים – ביטחון, אנרגיה, טכנולוגיה ועתיד אזרחי. ישראל יכולה וצריכה להיות חלק ממנו, כל עוד היא לא שוכחת את הכלל הבסיסי של כל דיפלומטיה חכמה: בעולם שבו כולם מחליפים צדדים, רק מי שיוזם שורד.
התרעות פיקוד העורף