צווי איסור פרסום בישראל ניתנים על פי חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ”ד־1984. הפרת צו כזה עשויה להביא לחקירה פלילית, לקנסות, ולפעמים להליכים אזרחיים. בעידן הרשתות החברתיות, אכיפת צווי איסור פרסום מורכבת במיוחד. המידע זולג במהירות וקשה מאוד לשלוט בזרימתו.
בפסיקה הישראלית יש הבנה שהצו “נחוץ אך מסוכן” – הוא מגן על החשוד, אבל נשמעת ביקורת ציבורית על שימוש יתר שנעשה בצווים. המקרה של ח”כ גוטליב אינו הראשון בתולדות ההפרה של צווי איסור פרסום. עיתונאים, פרשנים וגופים מדיניים התחמקו בעבר מצווים משפטיים ופרסמו פרטים אסורים.
על הפרשה הוטל צו איסור פרסום, אבל היא דלפה לקול ישראל בערבית, ורמיזות על המעצר פורסמו באינטרנט ובתקשורת הזרה. בהמשך הוסר חלקית צו איסור הפרסום, ודבר מעצרה של קם פורסם ברבים. במקרה הזה המידע דלף, וחלק מהפרסום התבצע בבלוגים בינלאומיים. בסופו של דבר בוטל הצו, והוגש נגד קם כתב אישום חמור.
פרשת גוטליב מהווה הוכחה נוספת למתח בין מוסדות השלטון ומצביעה על כוחה של החסינות הפרלמנטרית מול החופש הדיגיטלי, לשון החוק, זכויות הפרט והצורך בשקיפות. ראוי לבחון בהקדם כיצד ניתן לעדכן את המסגרת המשפטית כדי שתצליח להתמודד בהצלחה עם פרסומים דיגיטליים ולבלום את הפרות הצווים. יש צורך במנגנוני אכיפה מחמירים יותר, או בחלופות חוקיות שיאפשרו הגנה על פרטיות.
במציאות שבה מידע מופץ במהירות, חשוב לזכור שצווים שגובשו בעידן העיתונות המודפסת אינם עומדים במבחן הזמן. אין להסכים לכך שהצו יחול רק על העיתונות המודפסת והאלקטרונית. יש להחיל את החוק ולהרחיב אותו, אך בעיקר לאכוף אותו על האינטרנט והרשתות החברתיות שבו.
התרעות פיקוד העורף