ערב הסעודית היא מקטע גיאוגרפי חשוב מאוד בציר ה-IMEC הכלכלי-מסחרי שארה"ב מנסה לקדם ובמקביל מהווה בעצמה "בנק" לא קטן למימון פעילויות השיקום שהמזרח התיכון זקוק להן בעיקר בסוריה ובעזה. המשמעות היא מעמד וכוח באזור לצד רווחים כלכליים עצומים הצפויים לחברות פרטיות ולאומיות סעודיות מפרויקטים ברחבי המזה"ת.
ערב הסעודית נמצאת בעיצומו של מאבק איתנים מול טורקיה על הובלה/דומיננטיות במזרח התיכון החדש ביום שאחרי המלחמה. הציר הסוני המתון מול הציר הסוני הקיצוני מבית האחים המוסלמים.
מהלכי ישראל במלחמה סייעו רבות למיצובה של ערב הסעודית למעמדה כיום: הפגיעה המשמעותית באיראן והחלשת החותים היית הלכה למעשה פגיעה באויביה הישירים של סעודיה שנתנו את הטון במזרח התיכון הישן על חשבונה של סעודיה.
שנים ארוכות היה המזרח התיכון כר נרחב לדיבור בכפל משמעות. זה אומר שבעוד שבהצהרות הפומביות התחרו ביניהם מנהיגי מדינות ערב מי יותר מיליטנטי במילים כלפי ישראל, כשהסוגיה הפלסטינית היא "הקרדום לחפור בו" והדגל שכולן הניפו כתירוץ, הרי שבפועל רבות ממדינות ערב קיימו קשרים עם ישראל. מי רשמיים עם חזות קרירה אבל בפועל בקשרים ביטחוניים וכלכליים הדוקים ושיתוף פעולה פורה, ומי ביחסים שאינם רשמיים ואין להם אזכור פומבי, אך מתחת לפני השטח מערכת מסועפת של קשרים כלכליים בשלל תחומים.
"הדגל הפלסטיני" היה לפיכך שנים ארוכות מסיכה. כולם דיברו עליו, אבל בפועל התנהגו אחרת. יש של הסברים מדוע מדינות ערב בחרו לשלם "מס שפתיים" לדגל הזה, אבל נדמה ששני הסברים עיקריים תוספים כאן:
המכנה המשותף הכי נמוך, שרק סביבו אפשר היה לגורם למדינות הערביות המצויות במחלוקות תמידיות זו עם זו, להתאחד. יש פער עצום בין ההנהגות והמשטרים במדינות הערביות לבין ההמונים והציבור. בעוד שיש בכולן שכבה דקה של עשירים, בני משפחות המלוכה והממשל וכולן בשיתוף פעולה עם קציני צבא, שהלך המחשבה בה הוא רציונאלי מאוד ומונע מאינטרס עיקרי והוא איך לשמר את שרידות המשטר לשנים ארוכות קדימה ולהמשיך להורישו לבני המשפחה, הרי שהציבור הכללי (מיליונים רבים) מונע מרגש.
רגש זה בצירוף של קיפוח מתמיד הנובע מחלוקה לא הוגנת של משאבי המדינות, חייב קטליזטור שיפנה את הזעם הציבורי מהמשטרים השונים כלפי חוץ, ומה טוב מהסוגיה הפלסטינית לנופף בה ולאחד המונים סביבה-נגד ישראל. אם כן, ברור שבמזרח התיכון הישן כלל המשטרים השתמשו בנושא הפלסטיני כאמצעי לשימור שרידותם.
אלו הן תובנות חשובות ומערכתיות שיש להצטייד בהן לפני כל פרשנות שתינתן על ביקור יורש העצר הסעודי בבית הלבן ועל נוסח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
ועל מה בעצם מדובר בביקור הזה? ערב הסעודית מחליפה ערבויות לשימור שרידות המשטר (כמו גם מדינות אחרות שתיכנסנה להסכמי אברהם): במקום לנופף בדגל הפלסטיני כלפי חוץ ולקוות שהוא יעשה את העבודה", התייצבות חד משמעית לצד ארה"ב במקום דילוג על שני הסעיפים (היחסים בין שתי המדינות ידעו בעיקר מורדות בשנים האחרונות) וקבלת ערבויות ביטחונית אמריקניות.
אבל, כאמור, זה לא רק שרידות המשטר. הצטרפותה של סעודיה להסכמי אברהם מאותתת איתות חד משמעי ליתר המדינות במזה"ת, ומסמלת בעיקר את "ניצחונו" של גוש המדינות הסוניות המתונות על פני מדינות "האחים המוסלמים" טורקיה וקטאר. דוגמה שממחישה זאת יותר מכל בשלב הנוכחי היא אישור אמריקני למכירת מטוסי F-35 לערב הסעודית, בעוד שטורקיה שמעוניינת מאוד במטוסים מסוג זה נענית בינתיים בשלילה.
עם זאת "עם האוכל בא התיאבון", וסעודיה שמבינה את מיקומה בסדר האזורי החדש, מנסה לנצל זאת כדי "לסחוט" את ארה"ב וישראל עם רשימת דרישות. במובן הזה, כדאי גם להזכיר לסעודיה שעם כל חשיבותה, היא נמצאת במעמדה הנוכחי הרבה בזכותה של ישראל שטיפלה באיראן בסיכון רב ובכסף רב והשקעת משאבים עצומה, דבר שסעודיה עצמה לא העזה לעשות כל השנים.
לפיכך, נכון יהיה לישראל להזכיר לממשל טראמפ את העובדה הזו וכי נורמליזציה עם ישראל וכניסה להסכמי אברהם הם בעצם התשלום הסעודי עבור פגיעה קשה באחד מאויבותיה העיקריות ועבור רווחים עתידיים שיהיו לסעודיה בכסף ובמעמד אזורי כתוצאה מהסדר האזורי החדש.
ראוי ונכון, במיוחד היום בעת ביקור יורש העצר הסעודי בבית הלבן, להתחיל להתייחס לנושא הסעודי ולסקר אותו גם מנקודת המבט החשובה הזו, ולזכור: בעצם כניסתה להסכמי אברהם ולשותפות עם ישראל בעיתוי הנוכחי-סעודיה עושה טובה לא לישראל ולארה"ב, אלא בעיקר לעצמה.