כמה ימים אחרי סערת המעבר הגדולה, שבה התמודדתי לבדי מול בירוקרטיה בלתי נגמרת, מול מנופאי רודף בצע (“כל קומה זה עוד 200"), מול הבחור מההובלות (עליו המלצתי פה ואת המלצותיי אני לוקחת חזרה, גם הוא הפך להיות כמו החיה הלא כשרה ההיא), ואחרי הסערה שבה פתחתי ופרקתי לבד 40 ארגזים, אחרי שהזמנתי הנדימן בתשלום (ידידים וחברים מהעבר הציעו לי את עצמם, אבל הפחד שיבקשו משהו בסוף, או שארגיש חייבת, גרם לי לדחות את הצעותיהם), ואחרי ההתאקלמות של גפן בגן, הבטתי על הבית החדש שלנו וחייכתי.
יש לי שם מנורת פחם יפה שמאירה על מדף ספרים גדול, קיר תמונות שלי ושל גפן, טלוויזיה ענקית שלקחתי מביתה של אמי ז"ל, חתיכת ירושה, התלבטתי אם למכור אותה ולחסוך לעתיד של גפן או לתלות, בסוף תליתי. בתי ואני עיצבנו יחד חדר נסיכות יפהפה, ואפילו על חדרי לא פסחתי הפעם ועיצבתי אותו בגוני שחור־לבן עם נגיעה של כסוף. הבית ענק ממש ובשכונה נהדרת, ואין לי רעש משכנים שחוץ מהם כלום לא מעניין אותם. נהפוך הוא, הפעם השכנים עזרו לי לפנות את הקרטונים, ואחת מהם אפילו התדפקה על דלתי והביאה משחק זיכרון לילדים וחבילת שוקולד מריר למבוגרים.
פתאום יש לי שקט, ובמקום שאנוח, קורה הדבר ההפוך, בערת היצירה והכתיבה משתלטת עליי ואינני יכולה לה. מכאן שבאותם הימים של אחרי המעבר התיישבתי על הכורסה הנעימה למרגלות מדף הספרים, וכשהמנורה האירה על מקלדת הלפטופ שלי, סיימתי את ספרי השישי, שהוא הרומן השני שלי, אחרי שנתיים של כתיבה לא רציפה.
את השורות האחרונות בספר המגולל את שלוש השנים שהוסיפו לי למראה החיצוני שלי ולבגרותי ולהבנתי את החיים 20 שנים - כתבתי בחיל ורעדה. מצד אחד רציתי לסיים אותו כבר. עליזה ציגלר, העורכת, שאלה מדי פעם “נו, מה קורה?", וכשכתבתי לה שאני לא מצליחה לסיים, השיבה לי, “תכתבי עד שתעצרי, רק אז תדעי שסיימת, אמשיך להמתין". לא סיפרתי לה שכבתה בי ההשראה, שנלחמתי כל כך חזק בחיים שלא יכניעו אותי, שלא יפילו אותי לדיכאון ויגרמו לאמהות שלי, הדבר הכי טוב שאני עושה, להתערער, עד שאין שום פנאי לדבר אחר, בטח שלא למותרות כמו כתיבת ספר.
אחותי הבכורה אמרה לי פעם משפט יפה “תזוזי, תמיד כשרע, תזוזי, אני לא אומרת שהמזל יגיע, אבל משהו חדש יתחיל", ונוכחתי שצדקה. כמה דקות לפני חצות כתבתי את המילה האחרונה בספר הזה, ששם עדיין אין לו וממש כמו בימי הבוסר, התמימות וההתחלה, כשהשכר היחיד על כתיבתי היו הלייקים ברשתות החברתיות, לחצתי “שמור", הנחתי את המחשב בצד, קמתי ומחאתי לעצמי כפיים בהתרגשות, בלי חשש להעיר את הקטנה, שישנה במיטתה החדשה. אחר כך מזגתי לעצמי וויסקי יקר שלא שתיתי המון זמן, עשיתי לחיים עם עצמי ולקחתי לגימה.
בחלון התחיל הגשם הראשון, שפע, ברכת הדרך מאמי או ניקיון, לא ידעתי, אבל בירכתי עליו. אני חושבת שבכל אדם כותב קיימת עצבות שורשית כזו שלא הולכת ממנו גם ברגעי התעלות ושמחה, אבל בלילה ההוא הרגשתי אופוריה שהגיעה לשיאה כשלחצתי “שלח", וידעתי שעליזה תתעורר בבוקר ותפגוש את כתב היד המלא שלי.
ביום שלמחרת התארגן לו ספונטנית שיעור חסידות שאני כל כך אוהבת ללמוד. היה לי מוזר להגיד “כן" ולאשר הגעה. כשגרתי בחריש, לא יצאתי ממנה אלא אם הייתי שבה הביתה עם צ'ק שמכבד את זה. כביש 6 והשעות הרבות עליו שחקו לי כל תשוקה. הבייביסטר החמודה שגפן בחרה מבין כמה מועמדות הגיעה, נכנסתי אל הרכב ובתוך חצי שעה כבר הייתי ביעד התל אביבי.
השיעור נערך על גג ביתה של גילי, אחת מחברות הקבוצה שאיתה אני לומדת. הגג השקיף על כל המגדלים בתל אביב, מעולם לא ראיתי אותם קרובים וגבוהים כל כך. הרב כבר חיכה שם. כשאני כותבת "רב", זה נשמע כבד, זקן וארכאי, אבל הרב שמואל צעיר, תוך כדי השיעור אפילו הסתמס ושאל אם הילדים נרדמו ואיך הייתה ההכנה לערב. הפעם סיפר לנו על אברהם ועפרון, איך הציע עפרון לאברהם לקבור את אהובתו, שרה, בחינם במערת המכפלה, שכן, כל החיתים, הסובבים והשוכנים בקרבת אותו מקום כינו את אברהם "נשיא האלוהים", ומה גדול הכבוד שאשתו תיקבר שם. אבל אברהם סירב לשת"פ הראשון בהיסטוריה, והתעקש לשלם, בבחינת “שונא מתנות יחיה".
הרב גם דרש לנו ושאל למה כדאי לשלם על דברים או לפחות לעבוד בשבילם, התשובה ברורה לכולנו ואין צורך לפרוש אותה ולבזבז מילים בטור הזה שגם ככה מוגבל במקום. אבל פעם מישהו אמר לי משפט יפה: “אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקבל בחינם". וזו בדיוק הסיבה לכך שהעדפתי לשלם להנדימן שיתלה או סירבתי להצעתו של מכר כלשהו, עורך דין במקצועו, לתבוע “פרו בונו" מישהי שפרסמה כמה סיפורים שלי תחת שמה. האמת היא שהוא אפילו לא חיכה שאתן לו תשובה חיובית או שלילית, באותו המשפט ביקש שאקדם אצלי ברשתות החברתיות את דף הפייסבוק שלו. כשסיים להקליד, סירבתי. לשתי ההצעות.
ספורים האנשים להם אאמין שנותנים בחינם ומכל הלב, יותר מזה, הרבה טרנדים דוחים אותי באינטרנט, אבל אחד מהם שבולט מאוד, אלו אנשים שעוזרים לנזקקים, נותנים להם 100 שקל או 100 דולר, תלוי איפה הסרטון צולם ומעלים את כל מעשה החסד הזה במטרה לגרוף כמה שיותר לייקים, גם על חשבונו של פושט היד, שאת פניו הם אפילו לא טורחים לטשטש. וגם את אלו שמגיבים לפוסטים ציבוריים על ילד עני או ילדה מוחרמת ב"פנו אליי, נשמח להעניק כרטיסים ל..." או “אשמח לספק עוגה מהמאפייה שלי", בתגובות ולא בפרטי, גם, מאותה הסיבה, לגרוף לייקים ולהביא כמה שיותר לקוחות באמתלה של גיבור לאומי. מתן בסתר כבר לא אופנתי היום, אם זה לא צולם - זה לא היה.
כששבתי הביתה מן השיעור, פתחתי את הדלת, שילמתי לבייביסיטר וחייכתי. הגוף והלב התמלאו במשהו חדש, אני אוהבת לחזור לבית הזה, גם אם הוא לא שלי. לפני השינה יצא לי לרפרף קצת בפייסבוק וקראתי פוסט שכתבה עורכת הדין ואשת התקשורת ריבי טל ישינסקי, ובו סיפרה שהוזמנה להרצות בפני מאה עורכי דין, כששאלה על התשלום, אמרו “בואי להרצות ונכיר". במילים אחרות, “ההרצאה בחינם ואולי תצא לך עוד הרצאה מזה מתישהו, עוד שנה, שנתיים או אף פעם".
לא זאת בלבד, גם ביקשו ממנה להכין מצגת מיוחדת לכבוד ההרצאה ועוד כל מיני דברים שאם אכתוב אותם יעלו בי העצבים. היא ציינה שהיא כן עושה דברים ערכיים כתרומה לחברה, לחיילים, לעסקים בקשיים, אבל פה נותרה בלי מילים.
התגובות שם לא איחרו להגיע, מתברר שהרבה גופים מבקשים ממרצים להרצות להם בחינם, הם משחקים להם על הרגש: “זה לנפגעי 7 באוקטובר", או “זה לחיילים שחזרו מהקרב", או “זה לילדים נזקקים", או מנסים לפתות על ידי “זה ישתלם לך בעתיד, יש פה חשיפה אדירה", בעוד מנכ"לי העמותות והגופים הציבוריים או הפרטיים הללו משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש, במקרה הרע. פעם, פעמיים או שלוש פעמים בתחילת הקריירה שלי הסכמתי לזה, עד שאמרתי “סטופ". חשבון הבנק של אף אחד לא יותר טוב מחשבון הבנק שלי, וכשהפכתי לאמא, הסטופ הזה היה כל כך מאיים, עד שלא העזו להתקשר אליי עוד.
את המעשר והחסדים שלי אני בוחרת בעצמי, ולמעט אחד, שעליו סיפרתי לכם פה פעם (האלמן מחריש שאליו נסעתי כדי לנקות את ביתו, ולמעשה זה לא כל כך חסד, כי הוא השאיר לי כסף בתיק מבלי שראיתי) לא אספר ולא אגלה.
בעוד חודשיים או שלושה ייצא ספרי השישי אל האור. אני יודעת שבניגוד לשאר הספרים שלי, לא אערוך לו השקה מפונפנת עם 400 משתתפים שאת חציים אני בכלל לא מכירה, אלא אבחר עשרה אנשים שצעדו איתי בשנים הלא נעימות האחרונות, שבהן לא הייתי כל כך מצחיקה, הברזתי, לא הקשבתי ולא הכלתי, ובכל זאת נשארו כשכפות ידיהם פרושות אליי ומעולם לא התהדרו בכך ולא דרשו כלום בחזרה. טוב שיש אנשים כאלו בעולם.
נתינה באה מהלב, היא לא תלויה בפלאשים ובלייקים. איך כתב פעם נתן זך, משורר אלמוני שאולי כבר נתקלתם בשמו: “כולנו זקוקים לחסד". אף אחד לא נמלט מזה, כולנו זקוקים לחסד, ובמוקדם או במאוחר, מהאורות הגבוהים או ממחשכי התהום, החסד יגיע גם אליכם.
התרעות פיקוד העורף