האחריות של ההנהגה היא אחד מיסודות מורשתנו. הדבר מתבטא בתחומים שונים, החל מהמעמד המיוחד של “אשר נשיא יחטא” (ויקרא, ד’, כ”ב) ועד הקשר שבין מועד פטירת הכוהן הגדול ובין משך השהייה של הרוצחים בשוגג בעיר המקלט.
כמו כן, המשמעות הניתנת לדברי חכמים והאחריות של פוסקי הלכה מצויות בדירוג הגבוה ביותר האפשרי. הציווי של הצלת חיי אדם ופיקוח נפש גובר כמעט על כל דבר. ההגנה והשמירה על ביטחון עם ישראל בארצוֹ ממוקדות באופן ברור במונח “מלחמת מצווה”.
מובן שאפשר להתפלמס ולשאול מי יהיו הראויים לבדוק את האירועים וכיצד נבטיח את אמינותם. אכן, שאלות רציניות שיש צורך למצוא להן תשובות. אבל ברור לכולנו שלוּ היו המפלגות הרלוונטיות שבקואליציה דורשות במפגיע בדיקה ממלכתית נוקבת ויסודית של אירועי המלחמה ושל מה שקדם להם, דבר זה היה ממומש.
ההחמצה שכאן היא בעיניי החמצה יהודית מובהקת, שכן היא אינה מציבה בראש מטרותיה את בירור העובדות למען הצלת חיים בעתיד. שום נימוק פוליטי אינו יכול להצדיק מחדל מובהק זה. הקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה “פשרה” עִם מורשת ישראל, אלא דבר הנגזר בטבעיות ממנה.
ולכך מצטרפת ההחמצה השנייה: ציבור רב חש היום קרבה גוברת למקורותינו והתעניינות גוברת בהם. מנגד, ישנם אלה הממשיכים להתייחס בבוז ובבורות למורשתנו הפלאית. חלקם אינם ערים לקרבה שחשים רבים אל המורשת, חלקם אינם מוכנים לתפוס את עומק הקרבה.
ההתנהגות הפוליטית של המפלגות הדתיות מבחינת סדרי העדיפויות הלאומיים, והזנחת נושא הקמת ועדת החקירה הממלכתית, במיוחד על ידן, מחזקות מאוד את הטיעונים הביקורתיים כלפי מסורת ישראל. אודה וגם אבוש שבמקום הזה אני מתקשה מאוד להסביר את עמדת נציגי הציבור שומר המצוות. “תרומתם” להרחקת המסורת מציבור רחב היא כישלון נמשך.
התרעות פיקוד העורף