בשנים האחרונות נולד כאן זן חדש של עיתונאי: לא מספיק לו לדווח. הוא רוצה לפסוק. אין לו עוד די בלספר מה קרה, היכן, ולמי, הוא רוצה גם ובעיקר לפרש למה קרה מה שקרה, מי האשם, מי הקורבן, מהו פסק הדין ומהו העונש ההולם. עיתונאי שהוא הוא גם קצת תובע, קצת פרקליט, קצת מבקר מדינה, קצת שב"כ, קצת מטיף והרבה פחות עיתונאי.
בדיקת עובדות? הצלבת מידע? בקשת תגובה? דיווח? אלה פרקטיקות ישנות, פרה-היסטוריות עבורו. "אני קובע משמע שזה קיים" הוא התורה החדשה שלו. הכל קורה בגבולות התודעה שלו, ושם הכל אפשרי.
ההיסטריה נולדת באולפן, גולשת לכתבות, עוברת לאתרים ולרשתות החברתיות, ולבסוף מוצאת עצמה בפורמט של מסמך "סודי" המוגד כראייה לבג"ץ. מרגע שהכותרת הופכת לעובדה מה מונע מהעובדה להפוך לראייה? זה לא new journalism, זה no journalism.
העיתונאים החדשים משתמשים במושג הישן New Journalism כהצדקה לכך ש"מותר להביע דעה", אבל גם במקרה זה הם לא מדייקים. New Journalism מעולם לא הטיף להחלפת העובדה בדעה. הוא צידד בהנכחת קולו של העיתונאי, חוויותיו והשקפותיו על מצע של עובדות בדוקות. הפרשנות לדידו מעולם לא הוצעה כתחליף לעובדה. התנועה שצמחה במחצית השניה של המאה הקודמת ביקשה לרענן את הכתיבה העיתונאית ולאמץ במסגרתה כלי כתיבה ספרותיים. היא לא ביקשה לבטל את העובדות אלא להרחיב את האופן שבו המציאות מסופרת. אבל בישראל אימצו רק את החלק הנוח: "מותר לי להביע עמדה על המציאות", ושכחו את החלק המחייב: "אסור לי להמציא את המציאות".
משפטי השדה: מהאולפן לאולם בית המשפט
ישראל כבר מזמן מתנהלת עם שתי מערכות משפט: זו החוקית וזו התקשורתית. במערכת השנייה אין כללים: אין חזקת חפות, אין ראיות, אין שופטים. יש פאנלים. נתניהו נידון ונשפט בתקשורת באולפני הטלוויזיה שנים לפני הראיות. פסק דינו של חיים רמון הוכרע כמעשה מוגמר לפני המשפט.
גל הירש הושמד ציבורית על בסיס נרטיב ורק אחר כך נוקה, לאחר שחלה וכשזה כבר היה מאוחר מדי. אפרים ברכה ז"ל שילם בחייו על כותרות שלא בדקו עובדות. זה דפוס, לא תקלה, ומי שחושב שמקרה בבג״ץ זיני הוא חריג , פשוט לא ביקר פה בעשור האחרון.
שדה תימן: פצצה גרעינית שהתבררה כקפצון
אי אפשר להתייחס לתיק-תקשורת הזה מבלי להתייחס לצבע הטרי על הקנבס, פרשת שדה תימן, המהווה מקרה בוחן מובהק של הדפוס הזה. בתחילת הפרסום הוצג לציבור סרטון שבו נראים לוחמי צה״ל מתנהלים בצורה שנראתה לכאורה בלתי תקינה מול עצור פלסטיני. לכאורה הוצגו ראיות חותכות קבילות בבית משפט על ביצוע פשע מוסרי ממדרגה ראשונה.
מבלי לחכות לבדיקת מצ"ח. מבלי לראות את הסרטון המלא. מבלי לוודא הקשר. מבלי לשאול מה קרה לפני ומה ארע אחרי. מהרגע הראשון שהסרטון פורסם הוצב בפני הציבור נרטיב סגור: לוחמי צה"ל ביצעו פשע מוסרי חמור בעציר פלסטיני. הכותרות דיברו על "פיצוץ גרעיני", "מידע מטריד", "שאלות קשות", ואפילו "אונס". הכול לפני שהושלמה החקירה, לפני שנבדק הסרטון המלא, לפני שנשמעו הגרסאות המלאות של כל המעורבים בפרשה.
אבל כשהחקירה הצבאית החלה, העובדות הראשונות שהגיעו ממקורות רשמיים כבר סדקו לחלוטין את הסיפור: הסרטון שפורסם היה חלקי, ערוך, וחסר קטעים מהותיים. בדיקה ביטחונית העלתה שחלק מהפרטים שהופצו באולפנים היו מטעים ולא שיקפו את האירוע כולו. מאוחר יותר, העציר הפלסטיני, ה"קורבן" שהוא העד הראשי בפרשה, גורש חזרה לעזה לפני שנגבתה ממנו עדות מלאה.
ואם בכך לא די, סגן הצנזור הצבאי הראשי, הצהיר בפומבי שהמונח "אונס" לא הופיע בשום שלב בפרטי האירוע, לא בתדריכים מסווגים, לא בסיכומי החקירה, ולא במידע שהוצג למערכת הביטחון. וכך, בעוד שהתקשורת ביימה משפט־שדה בקנה מידה בינלאומי, במסגרתו הוצגה ישראל כמי שמבצעת פשעי מלחמה מוסריים קשים, הרי שהממצאים המשפטיים והצבאיים הצביעו על תמונה מורכבת בהרבה, רחוקה מהגרסה שמוסגרה לציבור. ה"פיצוץ הגרעיני" התברר כלא יותר מקפצון, אבל את הנזק התדמיתי העצום כבר אי-אפשר היה להחזיר אחורה.
המסמך הסודי הוא לא הבעיה — הוא הסימפטום
יותר משאירוע בבג"ץ זיני מלמד על המערכת המשפטית הוא מלמד על המערכת התקשורתית. כאשר עיתונאים משמשים כשופטים, כאשר פרשנים מוצגים כמומחים, כאשר נרטיבים בדיוניים דוחקים הצידה עובדות, הציבור מאבד אמון לא רק בתקשורת, אלא גם במוסדות שמסתמכים עליה.
במשך שנים התקשורת הכריעה מי "משיחי", מי "מסוכן", מי "לא לגיטימי". אז למה שנופתע כעת כשהמערכת המשפטית מאמצת את הראייה הזו, שבה פרשנות = עובדה?
חוק הפעולה והתגובה – רעש נענה ברעש גדול יותר
והאיום האמיתי על הדמוקרטיה? הוא לא יושב ברחוב או בגבעות, הוא יושב בצומת הזה, בין תקשורת שחושבת שהיא רשות שלטונית שמוטה לצד אחד, לבין מערכת משפט שמתחילה להאמין לזה.
בסוציולוגיה כמו בכימיה, החוק השלישי של ניוטון פועל בצורה דומה, לכל פעולה יש תגובה שווה לה בגודלה והפוכה לה בכיוונה. כאשר גוף אחד מפעיל כוח על גוף שני, הגוף השני מפעיל כוח זהה בגודלו והפוך בכיוונו על הגוף הראשון.
הציבור הישראלי מאס במשפטי שדה מתוקשרים ובנרטיבים שמוכתבים מלמעלה, הוא מאס בעיתונות שעסוקה בלייצר רעש וכבר מזמן לא עובדת בשבילו. הוא מפוכח, בוגר וביקורתי, הוא מבין היטב את שדה הכוח הזה והוא מגיב ברעש גדול בשלט הטלוויזיה, ברשתות החברתיות, ובבוא היום בקלפי.
התרעות פיקוד העורף